אלכימיה של הקונפליקט בטיפול זוגי
דר' ציון בן-אלי
חני סגמן – M.A
הוא והיא נפגשים, מתרגשים מתאהבים, מרגישים את אותם רגשות, מזדהים באותם מחשבות ודעות, חווים את עצמם כ"ראש אחד", כ"לב אחד", כ"נשמה אחת", ולכן מחליטים להתאחד יחד לגוף אחד, למערכת אחת. הם יוצרים קשר, מחויבות, מרגישים מאוחדים, יחד שלמים.
אט-אט, בהדרגה, הם מגלים….. שב"ראש האחד" יש מחשבות, דעות, רצונות וצרכים רבים ושונים. החיכוך בין אלה השונים מתחיל לשבש את ההרמוניה, את תחושת השלמות, המלאות. תיסכול מתחיל
אט-אט להחליף את מקומם של תחושת הסיפוק, של תחושת הבטחון, מתחילות מריבות – כל דעה
רואה בחברתה יריבה, כל רצון נאבק ברצון שממול, כל אחד פוחד שהשני ישתלט, יתעלם, ימגר…. מאבק, מלחמה.
זוגיות – שתי דעות, שני רצונות
חיים של זוג, של שניים, מעצם הגדרתם טומנים בתוכם את השניים – שני סוגי צרכים.
קיום של שניים, ממהותו – יש בו את החיכוך של השניים זה בזה, את המאבק, את הקונפליקט.
לחיכוך מתלווה כאב, שלעיתים מחמיר עד כדי התהוות של פצע כואב.
האם יש אדם שרוצה להרגיש כאב ?האם יש אדם שלא רוצה להפטר מפצע מציק ?
מאחר וקונפליקט מוביל לכאב, רק הגיוני הוא שהחווים אותו ישאפו לבטלו, להתרחק ממנו,
למגר אותו.
הגיוני, אך האם גם נכון ?
ננסה לבחון קונפליקט, שנחווה כמתסכל, ככואב –
האם קיימת בו גם האפשרות, קיים הפוטנציאל ?
הידעתם שיהלום היה פעם פחם ?
הידעתם שפחם שחור ומלכלך הופך ליהלום בוהק ומקשט !
האם יתכן שגם חומרים אחרים מכילים בתוכם פוטנציאל בלתי נראה ?
האם יתכן שגם ארועים מגלמים בתוכם התרחשויות בלתי צפויות, אולי רצויות ?
האם יתכן שניתן להפוך את מה שנראה כמזיק, או בלתי רצוי למועיל ואף מבוקש ?
ההנחה שלנו הינה :
קונפליקט, אינו כפי שהוא נתפס – כאירוע שלילי שמעיד על כך שמשהו אינו בסדר,
אלא הינו אירוע חיובי, המהווה אתגר לגדילה ואף משמש כתמרור המצביע על הדרך !
ננסה להראות כיצד התבוננות והתייחסות אחרת אל הקונפליקט מהוות תהליך אלכימי,
שבסופו נוצר דבר חדש !
ננסה להצביע על כך מכמה היבטים –
כאתגר לגדילה, כתנועה העולה ונעלמת, כמאפשר את פריצת גבולות התודעה
וכמלמד אותנו על האמת.
בני זוג החווים אהבה עזה מגיעים כולם לשלב של מאבק, של קונפליקט. איך יתכן ?
התשובה קשורה להבנה שלנו את העולם הפיזי כמופיע בין שני קצוות, בין שני ניגודים, מופיע בדיכוטומיה. ה-MIND שלנו קולט את התופעות – האחד בניגוד לאחר – שחור בניגוד ללבן,
יפה בשונה ממכוער, כואב בניגוד למהנה וכו'.
אנו חווים את עצמנו ביחס לאחר שממול – אני יותר יפה ממנו, אני פחות חכמה ממנו, הוא יותר בזבזן ממני, היא יותר רגישה ממני וכו'. כך מתחיל הקונפליקט, קונפליקט בין שני הניגודים. האחד טוען לצדקתו מול השני, האחד רואה בשני את הסיבה לתיסכול, לכאב, למשל : "אם אני מסודרת והוא
מבולגן, בגללו אני צריכה לטרוח ולסדר כל הזמן", "אם היא איטית ואני זריז, בגללה אני מאחר לכל מקום".
האיטי רב עם הזריזה, המסודרת עם המבולגן, המחושב עם הבזבזנית, הלוגי עם הרגשנית.
לשם מה ? – כאתגר לגדילה.
כשהוא מתקיף אותה על כך שהארוחה אינה מוכנה כשחוזר מהעבודה, הוא כועס על היותה אישה שאינה יודעת להעניק. הוא מתייחס לעצמו כ"טוב" ואליה כ"רעה", הוא שם את עצמו בצד האחד של המתרס ואותה בצד האחר. אם יוכל לראות שמשליך עליה את החלקים "הרעים" של עצמו, שגם הוא "רע" בעצם ההתקפה שמתקיף אותה, תהיה זו גדילה, תהיה זו חריגה מגבולות פינתו ה"טובה" ויוכל להכיל את עצמו על ה"טוב" וה"רע".
כשאנו מזוהים עם הקצה האחד, עם צד אחד, אנו חיים חיי צמצום. המריבה נועדה להצביע על הצמצום, על הקיבעון, לשחרר אותנו מהם ולאפשר לנו לחרוג מגבולותיהם. אם נוכל, במקום לריב ולהלחם בעומד מנגד, לקבל ולהכיל אותו – נרחיב את גבולות האני, נכיל את שני הקצוות, את שני ההיבטים, את שני הניגודים.
אנו רבים, אם-כן, כדי לגדול, כדי להתרחב !
ננסה להתבונן בזה גם כאלכימאים.
חונכנו להיות מוכנים לאירועי חיינו, לבנות את עתידנו, להתכונן לאפשרויות שונות, להזהר מפני מה שעלול לקרות, לעמוד נכחה מול המציאות.
מהי אותה מציאות ? – האם היא זו הנראית גלויה, או אולי היא סמויה ? האם היא זו הנראית מפחידה,
או אולי פוטנציאל טמון בחובה ? האם היא הפחם השחור או אולי היהלום, המופיע פתאום ?
היא נעלבה, מגיעה למיטה כעוסה – איך העז לדבר אליה כך ? איך לא רק שלא העריך אלא אפילו
העליב ? הוא לא יכול להבין איך לא קלטה את המצוקה שלו, כל-כך עסוקה בעצמה !?
בלילה אין ביניהם שום מגע, בבוקר הם עדיין קמים כעוסים, פגועים, מחכים – זה לבקשת הסליחה
של זו וזו לבקשת הסליחה של זה.
כמה ימים חולפים, הסיפורים הולכים ונערמים – שהרי לא רק שלא התנצל, אלא המשיך לעקוץ פה
ושם והיא בהפגנתיות המשיכה להתעלם. הם ממשיכים לראות את עצמם קורבנות, חסרים את כל מה שכל-כך זקוקים לו, חסרי-אונים מול הנסיבות.
כיצד ניתן לבצע שינוי אלכימי ?
כיצד ניתן לגלות אבן יקרה בפיסת פחם שחורה ?
אם היו יכולים לפרוץ את גבולות החשיבה, לצאת מתבניות שגרתיות, לתת לעצמם רשות לברוא,
היו יכולים לשנות את העמדה, לצאת מגבולות העלבון ולפנות זו אל זה בחיבה – היו הופכים
את האויב לאוהב ואת עצמם לקוסמים בעלי יכולת בריאה.
הסיפור שהיה עולה היה של סליחה, חמלה. בתוכו היו נפגשים , משוחחים, בונים חברות,
מגע, אהבה.
הקונפליקט אז, לא רק שלא היה התרחשות שרוצים להפטר ממנה, אלא היה הופך לתמרור,
למורה, להזדמנות לפרוץ, לצאת מגבולות התודעה הרגילים, ליצור קסמים !
נקודת המבט הרוחנית מתייחסת אל מה שאינו גלוי לעין, שניתן לחוש אותו, כאוושת הרוח, אך
קשה לראותו, לזהותו, להצביע עליו. הקונפליקט הנראה מרמז עליו.
קונפליקט קשור בחוויה שלנו לחוויה של סבל של כאב. כפי שכאב פיזי מרמז על כך שיש בעיה
הדורשת טיפול, כך כאב הקונפליקט מצביע על בעייתיות, הדורשת התייחסות, התמודדות.
התייחסות רוחנית תהיה התייחסות אל המריבה ברמה חדשה.
ננסה להצביע על שני אופני התייחסות רוחנית אל הקונפליקט –
האחד- של התבוננות בו ו"גלישה" עליו,
השני- של התעלות מעליו למרחבי האמת והאהבה.
"לגלוש על גלי הקונפליקט"
היא נעלבה שלא התייחס אליה כשחזר מהעבודה,הסתגרה ושתקה. הוא, שהיה מוטרד מארועי
היום, כעס שמכבידה עליו במעמסה נוספת לזו שנושא על גבו משך היום כולו.
הם מצפים להתנצלות – זה מזו וזו מזה – וכשההתנצלות לא מגיעה, הם מתחפרים איש בפינתו
והמרחק ביניהם גדל.
אם היו יכולים לחוות את התיסכול והפגיעה ולא להאחז בהם, היה "גל" העלבון חולף, בדיוק כפי
שהופיע, נעלם ומפנה את המקום לתחושה הקיומית העמוקה.
בזמן קונפליקט אנו מתופעלים ע"י האחר – הוא כועס ואנחנו כועסים מולו, הוא מעליב ואנחנו
נעלבים, היא מאשימה ואנחנו מרגישים לא בסדר וכו'. אם היינו יכולים להיות שם, לחוות את
העלבון, את הכעס, את כל הרגשות העולים, להתבונן, לחוות ולאפשר לחלוף –
איך אז היו נראים חיינו ?
אילו יכולנו לחוש כל "גל" כזה כמופיע ונעלם ולהמשיך ולדעת את מהותנו העמוקה כ"ים",
כ"אוקיינוס", הרי אז אנו נשארים שקטים, עמוקים, יציבים, קבועים, מעבר לגלים החולפים,
המשתנים.
השלם, האחד
הארוע שמופיע מתרחש במרחב הריק. אנו נוטים להתייחס להתרחשות, לתנועה שעולה ולהתעלם
מן המרחב, שבתוכה היא מופיעה. אנו נוטים להאחז ובכך מאבדים את המגע עם החלקים האחרים
הקיימים.
הנראה רומז על הסמוי, הגלוי-על הנסתר. הקונפליקט בין שניים מרמז על קיום האחד, המריבה
בין הצדדים מרמזת על השלם.
במבט-על ניתן לראות את שני הקצוות המאוחדים, את שני ההפכים המשלימים.
אם לא ניתן לאחד יותר מקום מלאחר, אם לא נשפוט, נפרש ונבקר, נוכל לתת מקום לכל הניגודים והקצוות, נחווה את האמת המכילה בתוכה את המגוון, את המנעד, נחווה את מרחב האהבה
החובקת, מכילה.
האלכימיה התרחשה – החיכוך שהכאיב התחלף בהבנה של תנועה וזרימה.
הקונפליקט בין שני צדדים צרים התרחב לשלם המכיל את הפולריות.
כקוסמים הצלחנו להפנות את אור הזרקור לעובדות חדשות, למציאות חדשה.
מריבה שהיתה קשה וכואבת הפכה לאבן-דרך, הובילה להבנה, שכוללת את הגלוי והנראה לצד
החבוי והנסתר, פינתה מקום לחווית השקט החובק-כל, לאמת האהבה, שלכל יש קיום בתוכה.