"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, האמן שאפשר גם לתקן.
אם אתה מאמין שאפשר לפגוע, האמן שאפשר גם לרפא" (רבי נחמן מברסלב)
האם נתתם את דעתכם למשפטים חוזרים ונשנים, שאנחנו משתמשים בהם, ואחרים סביבנו, משפטים שמתחילים במילים:"היא עשתה לי…", "זה בגללו…", אם רק הוא היה…אז הייתי יכולה…", "אני חייב לעשות…כי היא…" משפטים אלא ממשיכים בצורות רבות ומגוונות, כמו למשל:"בגללו אני לא יכולה להפגש עם חברים","אני חייבת להכין לו ארוחה", אני קונה בלי שיידע", אני חייבת ללכת להורים שלו כל יום שבת", "אני לא יכולה ללכת לחוג ריקודי עם"….
מה מקורם של משפטים מן הסוג הזה?
על מה הם מספרים לנו?
מה ניתן ללמוד מהם?
למה הם מאתגרים אותנו?
האגרת שלפני חג הפסח, עסקה ביציאה מעבדות לחירות, יציאה מדפוסי מחשבה והתנהגות, שאינם יעילים ושבידנו להשתחרר מהם.
באגרת זו אנו מתמקדים בשעבוד, שאנחנו משעבדים את עצמנו, לאנשים שסביבנו.
המשפטים דלעיל מוכרים לנו, אנו שומעים אותם לעיתים מזומנות בין בני זוג. נוכל להבחין, ללא קושי, בקשר הבולט בין "אני"… כי "הוא"… – "אני" יכולה או לא יכולה – בגלל – "הוא". "אני" קושרת את עצמי אל "הוא", הופכת עצמי לתלויה ב…
לא קל יהיה לחיות את חיינו "קשורים באזיקים" לבן-זוגנו.
לא קל יהיה לחיות את חיינו, כשאנחנו מפקידים את כוחנו בידיו של אחר.
אם רק נתבונן נכחה, נוכל להווכח שאנחנו הם אלה שמסרסים את עצמנו, שאנחנו, בפחדינו, לא מעיזים, חוששים.
חוששים ממה?
אנחנו בטוחים שנענש,פוחדים שלא יאהבו אותנו אם לא…, פוחדים שלא נוכל לשרוד.
מחשבות מסוג זה קשורות לילדים שהיינו – ילדים, ככל הילדים, קטנים, חסרי-אונים, תלויים בהוריהם, פיזית ורגשית.
אכן כילדים לא היינו יכולים לשרוד אם לא היו מטפלים בנו. כילדים, הזקוקים לאהבת הדמויות שטיפלו בנו, לימדנו את עצמנו להתאים את עצמנו להורינו. עברנו מן סוג של "אילוף", שהתחיל מצידם של הורינו והמשיך בהפנמת קולם, שבהדרגה הפך להיות קולנו שלנו, הדיבור הפנימי שלנו עם עצמנו.
כך המשכנו לתוך חיינו הבוגרים, וכיוון שלא הכרנו אפשרויות נוספות, אנו ממשיכים ונוהגים מול בני-זוגנו כ"ילדים הקטנים" שהיינו. חוויות רגשיות, המזכירות לנו חוויות מילדותנו, מובילות להתנהגויות שאימצנו לעצמנו, התנהגויות שעזרו לנו אז לשרוד.
באחד מהסרטים המחקריים, המתעדים את השפעתם של ההורים על ילדיהם, ניתן לצפות בניסוי. בחלקו הראשון של הניסוי התבקשה אם לחייך אל בנה, שישב בסל-קל, התבקשה להגיב לקולות שהשמיע ולהפגין חום ואהבה. התינוק נראה קורן ומאושר. התקשורת, שאמו יצרה איתו, עודדה אותו להמשיך ולהשמיע קולות, הוא עקב אחר מבטיה של אמו והחזיר חיוכים לחיוכיה שלה.
אחרי מספר דקות כאלה, התבקשה האם להפסיק ולחייך, להקפיא את הבעת פניה ולא להגיב לקולותיו. התינוק המשיך כמה דקות ל"חפש" אחר מבטיה של האם ולנסות להחזירה להגיב. כשנוכח לדעת שאינה מגיבה – בהדרגה – נעשה שקט יותר ויותר… עד שבסופו של דבר, ראשו נשמט והוא אף התחיל לרייר.
מתינוק פעיל ומרוצה – הפך לתינוק עזוב ופאסיבי.
לא קשה לשער איזה אדם בוגר יגדל מתינוק שחייכו אליו, שהגיבו אליו, ולעומתו – איזה בוגר יגדל מתינוק, שהיה צריך "להאבק על כל פיסת תשומת-לב".
כמובן שאין בכוחה של חוויה חד-פעמית להטביע חותם. אנו מתייחסים לחוויות חוזרות ונשנות.
רובנו גדלנו בקרבתה של נקודת האמצע בין השניים, כלומר: חווינו חוויות שההורים שלנו נמצאו למעננו וגם שלא היו שם בשבילנו – אם בגלל שהיו טרודים בענייניהם שלהם, או כיוון שלא ידעו "לקרוא" את צרכינו.
אלה מאיתנו, שלא זכו לקבל מספיק קשב ואמפתיה לצרכיהם, לימדו את עצמם להפוך ל"ילדים טובים", כדי לזכות ב"פירורים" של תשומת-לב, ובמקרים קשים יותר, לימדו את עצמם קשב מוחלט להוריהם, כדי שלא ייענשו (היו קורבנות של ניצול, למשל). ילדים אחרים במצבים דומים, הגיבו בצורה הפוכה והפכו להיות תוקפנים ואלימים.
נתאר מה קורה ל"ילדים הטובים" האלה.
הם מגיעים לקשר הזוגי שלהם עם הדפוסים שהכירו מילדותם, ולכן ממשיכים (כיוון שאין באמתחתם עוד "כלים") לנהוג באותם אופנים. תיסכול של בן-הזוג, שמופיע ככעס, "מחזיר" אותם לחווית חוסר-האונים, שחוו כילדים מול הוריהם, ולכן הם ממהרים להתאים עצמם לסיטואציה, כדי לשרוד, ממש כמו אז כשהיו ילדים.
אלא – שאינינו ילדים יותר. ועתה – כבוגרים – אינינו חסרי-אונים עוד מול "הגדולים" שעומדים מולנו.
החוויה המשוחזרת בחיינו הבוגרים מאתגרת עבורנו!
והאתגר – להחזיר לעצמנו את האונים! להחזיר לעצמנו את היכולת, את הכוח והעצמה!
כיצד נחזיר לעצמנו את הכוח?
שאלו את הבעש"ט במה נבדל צדיק מאחרים. ענה להם: "בקשו ממנו עצה שלא יסיחו את דעתכם מחשבות זרות בשעת התפילה והלימוד. אם יתן לכם עצה כיצד לעשות זאת דעו כי אין באיש הזה ממש ואינו צדיק אמת. כי עבודת האדם בעולם היא להאבק ושוב להאבק עד נשמת אפו האחרונה."
גם לנו – אין עצות לתת, אלא להדגיש את "עבודת האדם"
עבודת האדם – של כל אחד מאיתנו – לחוות את חוויות חייו ולהיות "ער" להתרחשיות. להתבונן ולבדוק, ללא הרף. לפתח את המודעות ואת ההבנה, ובאופן סיסטמטי, לחזור ולנסות ולשנות. להרפות ולשחרר אמונות, מחשבות ודפוסים, שאינם יעילים, ולבחור – בכל פעם מחדש – למען עצמו ולמען סביבתו.
חשוב לנו להדגיש – העבודה הפנימית שלנו חשובה מאד – למען עצמנו, אך גם – למען האנשים סביבנו.
חשובה – כיוון, שגם הם, בדיוק כמונו, חוו חוויות, שחלקן מעשירות ומפרות, וחלקן כואבות ומסרסות.
ההבנה שלנו שגם הם, שעומדים מולנו ומכאיבים לנו, עושים זאת כיוון שגם להם עצמם קשה, תאפשר לרגש החמלה שלנו להתעורר ותאפשר תגובות של חמלה, שיוסיפו ויעצימו אותנו.
נסיים ב הארה, שקראנו בכתביו של המורה הטיבטי, אלאן וואלאס, שימחיש זאת:
"תארו לעצמכם שאתם הולכים על המדרכה ובידיכם שקיות מלאות מצרכים שקניתם במכולת, כאשר מישהו נתקל בכם בעוצמה. אתם נופלים על הארץ והמצרכים מתפזרים לכל עבר. אתם רק מתחילים להתרומם, מתוך שלולית של ביצים שבורות ועגבניות מרוסקות, וכבר אתם מוכנים לצרוח: "אדיוט! מה עובר עליך? אתה עיוור או משהו?" אבל עוד לפני שהספקתם לקחת די אוויר כדי לדבר, אתם רואים שהאיש שנתקל בכם באמת עיוור. גם הוא שרוע על הרצפה בין המוצרים שהתפזרו. בתוך רגע מתנדפת תחושת הכעס שלכם ומתחלפת בדאגה כנה:"נפגעת? אני יכול לעזור לך לקום?".
מצבנו דומה.
אנחנו מגיבים אוטומטית, כמו אז כשהיינו ילדים, ובטוחים שמולנו עומדים "גדולים" או "רעים".
אלא שכבוגרים, מודעים וערים, אנו כבר רואים. אין מולנו "אחרים", אלא עצמנו – ילדים או בוגרים, משועבדים, או חופשיים.
במחוייבות ל"עבודת נפש" יומיומית, נזכיר לעצמנו ונתרגל מודעות וערות, נלמד ונתאמן ללא הרף בשימוש בכלים אחרים, יעילים. נהיה מחוייבים לתבונה, לאהבה וחמלה!
להשתמע
חני וציון