טיפול ביחסים

טיפול   ביחסים

מאת  חני  סגמן – M.A.

"כל מה שחשוב הוא הרגע הזה, בו אתם מתנועעים.
דאגו שהרגע הזה יהיה נמרץ ושווה שיחיו אותו. אל
תתנו לו לחלוף בלתי מורגש או מבלי שתשתמשו בו"
(מרתה גרהם)

הם נכנסו לחדרי זעופי פנים, האויר היה ספוג מתח, עד כי היה אפשר "לחותכו בסכין".
כשישבו, מבטו היה מושפל אל הרצפה והיא הביטה בו בעיני זעם. ישיבתי מולם נתנה את האות עבורה להתחיל ולהטיח נגדו, כשהיא ממנה אותי שופטת ואף בטוחה שאחרוץ את גזר-דינו כאשם.

הבנתי מיד שעלי לעזור להם לצאת מה"ריקוד" הזה, אך אם אתייחס לרקדנים – ימשיכו הם לרקוד, כפי שהורגלו – לכן הסטתי את הפוקוס  מהרקדנים לבמת הריקוד : איך היא נראית עכשיו ? ממה היא בנויה ? האם היא שטוחה וחלקה, או יש עליה מכשולים ומהמורות ? האם רצפת הבמה קרה או חמה ? האם מחליקים עליה או מתקשים לנוע עליה ?

דיון בשאלות אלה איפשר את הרמת המבט שלו ואת הקהיית עוצמת הזעם שלה. יכולנו אז לעבור ולראות איך חש רקדן על במה כזאת ומה יהיו תנאי הבמה האופטימליים כדי "להוציא" מן הרקדן את הריקוד  המוצלח ביותר.

כך יכולנו לעבור למערכת היחסים, בתוכה נמצאים "מושפל המבט" ו"זעופת הפנים" ולבחון את איכות האנרגיה, שבה הם "טובלים" ואותה להבין, ואיזו תחושה היא מקרינה לשני הצדדים. ומכאן לעבור ולבחון איזה תנאים נדרשים כדי להכניס באנרגיה שינויים, כך שתאפשר לשני אלה הכואבים, לא רק לנשום אויר, אלא אף להרגיש בטוחים וקרובים.

למה לעסוק במערכת היחסים ?

למערכת היחסים חיים בפני עצמם. המרחב שבין שניים הוא שדה אנרגטי, שמקרין מאיכותו על הצדדים. הפיזיקה המודרנית, שפענחה את החומר כאנרגיה, בעצם איפשרה את ההבנה שהדברים האמיתיים הם סמויים, בלתי נראים. כשבני זוג נכנסים לחדר הטיפול שלנו אנו רואים שני אנשים וגם חשים באנרגיה שמוקרנת מהם – אם היא נעימה או מכבידה, אם היא תוקפנית או רכה.
האם תמיד אנחנו מזהים גם את האנרגיה שבמרחב שבין שני הצדדים וגם בה מטפלים ?

נקודת המבט, המתייחסת ליחסים מקבילה לחשיבה של הטיפול המשפחתי, שרואה במערכת את הגורם הנוסף שמשפיע על היחידים שבתוכה. נקודת מבט זו שונה מן החשיבה הלינארית ודומה לחשיבה האינטרסובייקטיבית. היא מדגישה את המתרחש באינטראקציה, את המתרחש במיפגש בין שני זוגות עיניים סובייקטיביות ואת הדיאלוג הנוצר במרחב שבין עולמות של שני אנשים.

נקודת מבט זו מסבירה מציאות סובייקטיבית כתוצר של המתרחש במרחב שבין הסובייקטים, תוך דיאלוג אינטרסובייקטיבי, לתוכו שני הצדדים תורמים את יכולתם האמפטית, או מקשים בכשלים אמפטים.

ליחסים יש כוח על היחיד, במידה לא פחותה מן הכוח שיש ליחיד על היחסים. כשהיחסים טובים האנשים "מתמלאים" ומתפקדים טוב יותר. כשהיחסים קונפליקטואלים ה- WELL  BEING של האנשים נפגם.

אם ליחסים יש קיום משל עצמם, משמע שצריך לטפל בהם. חשוב להראות לבני זוג, שמגיעים אלינו לטיפול, שמה שהם שונאים, אינו בן הזוג, אלא הקשיים ביחסים, שהבעיה היא בקשר ולא במה שהם רואים באחר, שאין להם בעיה של שגעון אלא בעיה ביחסים, שהבעיה אינה באני הפנימי אלא במרחב שבין השניים.

ההתייחסות ליחידים בלבד, שרווחה עד כה, קשורה למיתוס הנרקסיסטי, שהצמיח את ה-TREND לאינדיבידואליות. הפרדיגמה החדשה רואה את הסובייקטים בקונטקסט של היחסים, תוך התייחסות, כמובן, לכל הידע שהצטבר לגבי האינדיבידואל.

קוהוט תרם את הבנתו לגבי מערכת היחסים בהדגישו את האמפטיה כחמצן רגשי, ככוח מקשר בין
אנשים, כתרפויטית. נאג‘ בגישה הקונטקסטואלית מדגיש CARING ו-CONCERN. אנדרסון
ואחרים בגישה הנרטיבית עוסקים ב-FACILATING  DIALOGUE  כיצירה משותפת של
מערכת היחסים והם מובילים בטיפול ליצירת סיפור חדש לגבי מערכת היחסים.  בובר בגישתו
הדיאלוגית מתאר אדם  – בשונה מאינדיבידואל – ככזה שדואג למרחב שבינו לבין זולתו, אדם שעצמאותו וחירותו נקבעים בבחירה לגבי יצירת איכות המרחב שבינו לבין האחר.

אם מבינים את משמעותם של היחסים נוכל להתמקד בהם ולעזור לבני הזוג, שמגיעים אלינו
לטיפול, להבין כיצד יצרו מערכת יחסים שאינה מזינה וכיצד להפכה למקור אנרגיה וויטאליות.
נוכל לעזור להם להבין את משמעותה ואיכותה של מחוייבות ביחסים ולעזור להם לבנות מערכת יחסים, כזו שתהיה מקור לחיות, לאנרגתיות ולהתפתחות, נוכל לעזור להם ביצירת NESS-WE
כמרחב שמאפשר גדילה וצמיחה.

במודל היחסים מושם דגש על הקשבה, אמפטיה, הכלה, על קבלה וסליחה (בשונה ממודל השליטה הרוצה לעצב את האחר). במודל היחסים עוזרים לבני הזוג לבנות קשר, שיש בו בטחון, כך שיתאפשרו רגיעה, ריפוי ואף צמיחה. עוזרים להם לקחת נשימה ולבנות מרחב בטוח, לקראת
אהבה.

הבה נחזור אם-כן ל"מושפל המבט" ו"זעופת הפנים" – איך נטפל בהם וביחסים ?
לאחר שבדקנו ואיבחנו את "במת הריקוד" ולאחר שהבנו את המכשולים, יכולנו לבדוק כיצד
להתחיל ולבנות את המיומנויות החסרות  ובאיטיות ובהדרגה להוסיף את אותן איכויות נעלמות, שיאפשרו בטחון לרקדנים ויכולת תנועה – כך שהפוטנציאל הריקודי של כל אחד משני הרקדנים יבוא לידי ביטוי ויוכל להקרין מאיכותו על היצירה המשותפת.

וכך ,לאחר כמה פגישות, פחות מתח היה באויר ויותר בטחון ביחסים. ההבנה שמערכת היחסים הזדהמה ועליהם לטהרה תרמה להקלה גדולה. ההתמקדות בגוף שלישי (היחסים) ניטרלה אותה מנשקה והוציאה אותו ממחבואו, שהרי לא במותקף ובמתקיפה הם עוסקים, אלא מאוחדים בהבנה ובבניה של מערכת יחסים.

ומה אז התרחש במרחב ?
אותו צמד מחוללים יכול היה אז לחוש את המקצב והרטט שאת החלל ממלאים ובפעימתם הזרימו להם עוד ועוד חיים. היתה שם אוירה בטוחה, היתה שם הקשבה לסגנון ולקצב, התבוננות במגבלות שחסמו את השטף, היתה שם הבנה של צעדי הריקוד ותחילה של בניה של שיתוף פעולה. התאפשרו תובנות הקשורות ב"כאבי השרירים" שאת הצעדים מצמצמים והתפתחה יכולת אמפתית למגבלות של כל אחד משני הצדדים. ואז… "מושפל המבט" העז את ראשו לזקוף ו"זעופת הפנים" התרככה ותנועתה יותר זרמה וכששניהם הוסיפו יחדיו לחולל, תחושה של זרימה את המרחב מילאה,"הקרקע" התלחלחה והפכה למצע לנביטה לעוד התפתחות, צמיחה וגדילה.

עבודה משותפת נוספת נדרשת כדי לתאם עוד ועוד את תנועותיהם, כך שההרמוניה תיווצר ויצירתם המשותפת תהפוך יפה יותר ויותר, מלאת השראה ובעלת עוצמה ואף תהפוך למקור חיים שבה תהיה הזנה הדדית בין היוצר והיצירה.

ביבליוגרפיה :

1)  Fishbane Mona Dekoven ,I ,Thou ,and We : A dialogical approach
to couples therapy , Journal of Marital and Family Therapy , 1998

Randall C. Ph.D , Imago Relatioships and Empathy , The Journal     Mason(2
of Imago Realationship Therapy , 1996, Vol 1, No 2