BODY MIND

טיפול גוף נפש יוצא מנקודת ההנחה שהשניים קשורים ומשפיעים האחד על השני. ברפואה הנחה זו מובילה להתייחסות למצב הפיזי, לצד המצב הרגשי. מחלה של הגוף נתפשת לא רק כהתרחשות בגוף (סומה), אלא כפסיכוסומטית. בטיפול בבעיות נפשיות, הנחה זו מובילה לעבודה עם הגוף, לצד עבודה עם הנפש. מזהים איברים ושרירים כואבים או מתוחים ומקשיבים ומפענחים את משמעות המתח שבהם והקשר לקושי הרגשי- נפשי.

הריפוי בעולם העתיק ובתרבויות, שעדיין שומרות על החשיבה ההוליסטית, מתייחס אל גופנפש כהוליזם, שחלקיו משפיעים זה על זה. כך למשל ירפא השאמאן, בתרבות האינדיאנית, את החולה, כשהוא מכין שיקוי לגוף וטקס לנפש ולרוח, או כך ירפא אקופונקטוריסט סיני את הגוף לאחר שהבין את המצב הנפשי, וירפא את בעיות רגשיות ע"י דיקור לאורך מרידיאנים, שיש צורך להתערב בזרימת האנרגיה בהם.

לא רק מרפאים, פסיכולוגים ורופאים חקרו את הקשר שבין הגוף והנפש, הנושא הפסיכופיזי העסיק ומעסיק פילוסופים והוגים רבים. כבר אריסטו, ביוון העתיקה, העלה את השאלה האם הגוף והנפש הן שתי ישויות, או אותו דבר עצמו. תשובתו היתה שאלה הם שני תארים, המתארים את אותה ישות עצמה. הוא ושפינוזה, למשל, שהושפע ממנו, שייכים לזרם הגישות המונותאיסטיות, לפיהן הנפש והגוף הם אחד.

זרם אחר הוא זרם הגישות הסוליפסיסטיות, הרואות רק את קיום הנפש. הנפש היא זו שרואה את מה שמחוץ לה, ולכן מה שהיא רואה אינו בעל קיום ממשי לעומתם, זרם הגישות הדואליסטיות, רואה את הגוף והנפש כשונים זה מזו.

אחד הפילוסופים הבולטים בזרם זה הוא רנה דקארט, מן המאה ה-16, הידוע גם בשמו רנאטוס קרטזיוס. הדיאלוג הקרטיזיאני (על שם קרטזיוס) עוסק בפרדוקס הגוף והנפש. דקארט ער לכך שכבני אדם, אנחנו מודעים לעצמנו ולסביבה. לכל אחד מאיתנו יש מודעות להיותו קיים ולהיותו שונה מהסביבה. השאלה שהוא שואל הינה: האם כל בני האדם מודעים לסביבה באותו אופן, למשל: האם כולם רואים למשל: את הים, או את ההר, אותו דבר. כיוון שאין לנו יכולות למדוד זאת, הוא עושה הבחנה בין העולם הפיזי, הניתן למדידה, לבין נפש האדם, שאינה נגישה, אלא לאדם עצמו. בשונה מאריסטו, אם כן, רואה דקארט את הנפש והגוף כשונים זו מזה. את הנפש הוא מזהה עם "אני" ואת הגוף – כשייך לו. משפטו הידוע "אני חושב משמע אני קיים" מבטא תפישה זו שלו. הנפש היא זו שחושבת את הגוף, והיא קיימת אף בלעדיו.

שנים אחר-כך, באוסטריה של המאה ה-20, חיבר ווילהלם רייך, רופא ומדען, תלמידו של פרויד, את הגוף והנפש ואת הקיום כולו, כשגילה אנרגיה פיזיקלית, שקרא לה "אורגון" (על שם האנרגיה המינית המשתחררת באורגזמה). הוא זיהה שאנרגיה זו נמצאת באטמוספירה העוטפת את כדור הארץ ובעולם הפיזי כולו, כולל בבעלי חיים. אנרגיה פועמת זו, המשתחררת מן השמש ומן האדמה ונספגת בסביבה ובאדם, נראית כאור כחול-אפור.

כשרייך עבר לגור בארה"ב, הוא עשה שימוש בתגליותיו וטיפל בחולי סרטן באמצעות אנרגיה זו, שאגר בסוג של"מצבר", וקרא לו "אורגון אקומולטור". באותה תקופה יצא המימסד נגדו ונגד הריפוי הטבעי, שנעזר בו.

את הבנותיו לגבי אנרגיות יישם לא רק בתחום הפיזי, אלא גם בתחום הרגשי. הוא הצביע על אנרגיה רגשית מודחקת, הנאגרת בגוף ויוצרת מתח עד כדי כיווץ כרוני של שרירים. מתח כזה לאורך זמן יוצר מעין "שריון", המונע מהאדם זרימה בחייו. עבודה טיפולית עם אותו "שריון" פיזי מאפשרת ריפוי של כאב רגשי.

מאז רייך, מטפלים רבים המשיכו וחקרו מחלות פסיכוסומטיות. החולה נראה כלפי חוץ מתפקד ומסתגל ואילו גופו מצביע על מצב הדחק והמתח, בפיתוח סימנים פתולוגים אורגנים. מטפלים אלה מדגישים את אחדות הגוף (סומה) והנפש (פסיכה) ואת מערכת הגומלין ביניהם. טיפול גוף- נפש, אם-כן, מתייחס אל האדם כהוליזם ומתערב התערבויות טיפוליות דרך הגוף ודרך הנפש, לצורך ריפוי.

הטיפול הפסיכולוגי בעבודת גופנפש יכול להיות דומה או שונה מטיפול רגיל. ניתן לחקור את האישיות והתפתחותה בקונטקסט המשפחתי – חברתי, ניתן לחקור דפוסי התמודדות בארועי החיים השונים, לבחון סיפורי חיים ולעזור בבנייית סיפורים חדשים ובריאים ובבניית מיומנויות יעילות. לצד אלה מתקיימת לאורך כל הטיפול התבוננות בגוף, זיהוי מתחים וכאבים, פיענוח שלהם, למידה של הקשבה לגוף, של הרפיית מתחים וזרימה אנרגתית מרפאה ומבריאה.