בז'ארגון הפסיכולוגי, קוראים לזה תאור מקרה. את זה נביא להלן.
באגרת זו נתאר "סיפור מריבה" של זוג, אך, כמובן, לא רק בתאורים עסקינן.
התאור ה"עסיסי", מתכוון רק "לגרות", לכן, אנא הוסיפו וקיראו – עקבו אחר הלינק שבסוף, והיו שותפים גם להגיגים התיאורטיים, ובעיקר למה שניתן ללמוד מן הקונפליקט ואף – להתפתח,לצמוח ולגדול!
היו להם כרטיסים להצגה בערב. מוצ"ש. הם תמיד אוהבים לסיים את השבוע ב"קצת תרבות" – הצגה, קונצרט, גלריה – כנראה שיש בהרגלים האלה ממה שירשו מהוריהם הייקים, שתמיד הטיפו ל"תרבות".
כן, ההורים של שני הצדדים היו ייקים.
קל יהיה עכשיו להבין את הנוקשות של שניהם, ולא רק בעינייני תרבות.
לפני צאת השבת – שבת.
מה עושים בשבת? –הגבר בא מבית דתי. כן די יוצא דופן במשפחה, שעברה את השואה. האישה באה ממשפחה חילונית, הרבה יותר שכיח, במשפחות שחיו בגרמניה וחוו את "אלוהים נוטש".
אז, מה עושים בשבת? האם יש לנהלה בקדושה? במנוחה? או לנצלה כדי "להספיק" עוד מהחיים?
שתיים-עשרה שנה הם נשואים, ושתיים-עשרה שנה הם מתווכחים.
הם היו מוכנים להגדיר מחלוקת זו כויכוח. זו היתה יכולה להיות הקלה גדולה. לא, לא היה זה ויכוח, היתה… ו…הינה – "מלחמה". ואם נסיון העבר יכול ללמד משהו על העתיד – עוד יסופר רבות על "מלחמותיהם".
האחד רואה את האחרת כמזלזלת. האחת רואה את האחר כ"חונק", לא מאפשר, "כולא".
ושבת אחר שבת מעמיק הקרב. למזלם – מגיע מוצ"ש וכאמור, היו להם כרטיסים להצגה.
אלא ששבת זו, שבה עסקינן, היתה קשה מכל השבתות, והוא שתמיד נלחם על קדושה, היה כל-כך עסוק במלחמה, שנשכחה ממנו קדושה, ואת הבית יצא, בטריקה.
מלחמה, אמרה לעצמה, ומיד התגייסה. שיניה נקפצו, כעסה הלך וגבר, תוכניות נקם החלו להרקם. היא מוכנה וערוכה. בעוד כמה שעות היו אמורים כבר להתארגן ולצאת לקראת הבילוי התרבותי המתוכנן. הם קבעו עם חברים. מה תגיד? במשפחה שבה גדלה לימדו אותה ש"את הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית", לא משתפים אחרים. תמיד הצליחה לעמוד בזה. הוא אמנם שיתף פעולה. זוכרים? גם שורשיו שלו ייקיים.
והערב? איך יצליחו להסתיר זאת הערב? אמנם נשאר זמן להתארגנות, אך הסימנים שהשאיר אחריו אינם מבשרי טובות. גם את המעיל וגם את המכונית הוא לקח. ואם לא יחזור? ואם הפעם חורגת המלחמה מגבולות "הכביסה המלוכלכה"?
הכעס התחלף בבכי. אך לא, לא היא. היא חזקה ושוב גייסה את כעסה. שלא יבוא, שלא נלך. אני כבר אתמודד. ו… תוכניות באמתחתה… רק עוד יומיים ואז תוכל לגמול ולנקום. בחתונה של אחד מבני משפחתו יצטרך הוא לעמוד ולהסביר היכן אשתו אהובתו משכבר הימים.
כיוון שפעלתנית היא, כזכור, אמנם לא תטייל היום, אבל תוכל להטביע את יגונה וכעסה במטלות בית שתמיד ישנן. את הכביסה שבמכונה הצליחה לקפל מהר מתמיד, הכלים שזה עתה הסתיימה להם תוכנית הרחצה, כמעט בלי משים, כבר בארון מונחים. ואז לגינה יצאה, עשבים ניכשה, העבירה שתילים מכאן לשם, שתלה את צמחי התבלין שאתמול קנתה. עוד מעט כבר לא יישארו עוד מטלות… והשעות חולפות.
מה אגיד? איך אנהג?
אם מישהו מכם הקוראים מתוח וכבר רוצה לנבא עתידות, עצרו רגע….
האם מוכר?
האם קורה רק אצל השכנים?
איך אתם הייתם נוהגים?
ובכן, סיפור מן הקליניקה שלנו – זוג, ככל הזוגות, נאבקים, כואבים, סובלים. הזוג הזה שלנו נאבק על ערכים.
ואתם?
על מה אתם נאבקים?
הזוג המסויים הזה שלנו סיים, כתמיד, את המריבה בלבישת המסיכה. איש לא הבחין, איש לא ראה. הוא אמנם מתח את הזמן עד לגבול האפשרי לעמידה בלוח "זמן התרבות". היא, שהרגישה הקלה גדולה, שלא תצטרך להסביר, שיוכלו להמשיך ולהראות "בכביסתם הנקייה", שיתפה פעולה. ו"הפרצופים החמוצים" שעוד ליוו את רגעי ההתארגנות, התחלפו בחיוך של "אצלנו הכל בסדר", חיוכים הולמים, שכל-כך תאמו את אלה של החברים.
ואצלכם הקוראים?
טוב, לא אצלכם, אצל החברים?
כולנו מכירים את אותם אנשים שאינם "משחקים אותה", אצלם את הכל רואים, ולא מעניינים חוקים וכללים וערכים. זה בסדר אם החברים יהיו נבוכים. הם לא מזייפים. וההצגה על הבמה אינה דומה בעוצמתה ל"הצגה" שלהם. הפנים זועפות, חילופי עקיצות, מפנים את תשומת-הלב לחברים ושתעלב ותיפגע, הרי זו המטרה – שסוף…. סוף….. תבין…. את מה שעד עכשיו לא הצליחה להבין.
ואנו גם מכירים את אותם אנשים, שדומים לידידנו שלעיל. מתלקחים, כועסים, לובשים את המסיכה ו… ההפתעה….. רק עד שנגמרת ההצגה על הבמה. בדרך הביתה שוב "לובשים" את הפנים הזועפות, "שלא תחשוב ששכחתי…"
ועוד וואריאציה נביא, של אלה שכבר כל-כך מותשים, שבהסכם סמוי – שותקים, כאילו דבר לא קרה. לא יראו סימני אהבה, אבל "הפסקת אש" מאפשרת מנוחה.
אלה ואלה, וגם אלה – בטוחים שהם תמיד צודקים! תמיד מסבירים (האחרונים- בין הפסקות האש), מוכיחים כל עניין באלפי הוכחות, מצליחים להביא עוד ועוד טיעונים והסברים.
ממשיכים ומספרים שדבריהם, ורק דבריהם נכונים. והם, שם ממול – טועים!
וכך מוצאים אנו (רובנו ככולנו), את עצמנו, עסוקים בעניין אחר עניין, בטוחים שאנחנו מבינים, יודעים ו…האחרים….. שוגים.
באפשרותנו תמיד להפוך את עצמנו לצודקים ואת האחרים לטועים. לכל טיעון שנרצה להוכיח, יש לעיל ידינו להביא נימוקים והסברים שיסברו את האוזן. כך גם אלה שמולנו, גם הם יכולים להוכיח את טיעוניהם שלהם.
אך "מה יוצא לנו מזה" שאנחנו נהיה הצודקים והאחרים טועים? – הרי הם יישארו ממורמרים, ואנחנו, ש"חוגגים את נצחוננו" בסיבוב הזה, יודעים שיהיו עוד סיבובים ועוד התנצחויות.
ואיך יתכן שכל-כך הרבה שנים (לאלה מאיתנו שגילם בהתאם) לא ממש הצלחנו להוכיח, לא באמת הצלחנו לשכנע, לא הצלחנו לגרום לאחרים להבין שאינם מבינים? שהרי הם שם במקביל אינם מוותרים ומחכים "לסיבוב" הבא. גם הם, את צדקתם שלהם, רוצים להוציא לאור ומטיפים וחוזרים ומשננים באוזנינו את מה שאליו אנחנו כל-כך מתנגדים. ו… הם מתוסכלים!
ואנחנו?…. מאושרים?
וכך נוהג העולם!
ובתי המשפט עמוסים בתיקים של אלה שבטוחים שהם צודקים (ובהקשר זה, אל נא נשכח שהם נקראים בתי משפט, ולא "היכלי צדק")
וממשלות ממשיכות ועסוקות בחימוש של הצבא, שעל עמדתם אמור להגן.
ובני אדם נהרגים והורגים על קידוש צדקתם, ואינם ערים לכך ששני הצדדים צודקים.
ובכן?
איזו בשורה באמתכתם, יקשו השואלים?
ואכן, לשם מה הבאנו את זה הסיפור?
וכפי שאתם כבר יודעים, נרצה להסיק מכל הסיפורים.
אנחנו כבר מבחינים, שמה שקורה לזוג שלעיל, גם על דלתותינו שלנו אינו פוסח, וגם על דלתות החברים והשכנים. כולנו שם " באותה סירה" של המריבה. לכן נרצה לחקור ולהבין – איך יתכן שאינה מרפה, שמופיעה בכל הבתים, בקשרים, במערכות יחסים?
כנראה ש….
יש לכך מטרה!
לכן נבקש מכם לא כאן לעצור, אלא להוסיף ולקרוא : אלכימיה של הקונפליקט בטיפול זוגי
קריאה מהנה
חני וציון