מתי לאחרונה "יצאתם מהכלים"?
האם קרה ש"שברתם את הכלים" לאחרונה?
מי מאתנו לא חווה את התחושה שאנחנו לא רוצים להיות שם יותר?
או את תחושת "היציאה מהכלים", אותו כעס נורא שבעטיו כמו "נשפכת" מאתנו תוקפנות כלפי מי שפגע בנו.
מי מאתנו לא חווה את המעבר החד הזה שבין תחושה של בטחון וחוויה ש"הכל בסדר" לתחושה של "קרקע שנשמטת מתחת לרגלינו" ועולמנו חרב.
באגרת זו נעסוק בכאב, שמוביל לאותן תגובות, הכאב שנחווה במעבר הפתאומי מתחושת בטחון לתחושה של פחד.
זה יכול לקרות עם חברים. אנחנו שמחים, מרגישים אהודים ואהובים… ופתאום… נאמרת מילה, אנו שומעים עקיצה, "מכה מתחת לחגורה"… ו…. אנו מגיבים – "יוצאים מהכלים", מתקיפים, מעליבים, או צועקים.
חלק מאיתנו מגיב במצבים כאלה בתגובה הפוכה – דווקא בהתכנסות, ב"השתבללות" פנימה.
בשתי צורות התגובה, נכחה אותה הרגשה. מצב-הרוח הנפלא, שרק לפני רגע נחווה, התחלף בתחושה כבדה של קדרות, כעס, כאב.
זה קורה עם בן-הזוג. תחושת העלבון, הפגיעה. המחשבה שזה שאמור לאהוב, לדאוג, שהבטיח עלינו להגן, הוא ודווקא הוא, כך פתאום, הופך להיות כל-כך לא תומך, כל-כך מכאיב. ואנחנו פגועים, מבוהלים ו… מתגוננים.
באחת מתוכניות הרדיו, בחידון, שבו השתתפו שני בני זוג, היו צריכים השניים להיות צוות מתואם, שבו האחד משלים את מילותיו של השני. שני בני הזוג, שהיו צעירים שנישאו רק לפני כמה חודשים, התחילו את הדיאלוג ביניהם עם מילים רבות של אהבה וכינויי חיבה. בדקות הראשונות הם היו מאד מרוצים מעצמם משום שתשובותיהם קלעו בדיוק לכוונותיו של המנחה. בשאלות הבאות הם הצליחו פחות. קולו של הגבר הסגיר את חוסר שביעות רצונו. כשהסתיים הזמן והמנחה עצר אותם הוא לא יכול היה להתאפק ופלט לאשתו:"מה את מטומטמת, איך ענית תשובה כזאת?".
נשמע כאילו "הראדר" של האישה לא פיספס. "איך קראת לי?", זעקה בכעס. "אמא שלי מקשיבה לתוכנית ושומעת את בעלי מדבר כך אלי!" המנחה לא יכול היה לעצור את השטף שהמשיך, עד לטריקת הטלפון ע"י האישה.
זה התחיל במילים חמות, בפירגון, בתחושה של צוות והסתיים בכאב, במלחמה.
מה כאן קרה?
תיאוריות ומחקרים מצביעים על כך שרוב הזוגות חווים את המעבר החד שבין התקופה הרומנטית לתקופת מאבקי הכוח. תקופה רומנטית אורכת… – כן…..בין – שעתיים לשנתיים.
היו גם תיאורטיקנים שדיברו על 7 השנים הראשונות, בהן אנו "נופלים לתוך האהבה" (fall in love) ואחריהן 7 השנים, בהן אנו "נופלים מחוץ לאהבה" (fall out of love).
רובנו מכירים את אותו מעבר, עליו מדברים המחקרים.
רובנו, בקשרי אהבה, חווינו את היותנו נחשקים, רצויים, אהובים, וגם את יכולת הנתינה שלנו, שתחושת עייפות לא יכלה לה, וזמן תמיד הוקצה לה. רצינו רק לאהוב, ולחוש את האהבה שעוטפת אותנו.
אך…. לא לאורך זמן – תמיד מופיע התיסכול הראשון, הכאב, ואחריו עוד תיסכול ועוד תחושת עלבון. לא עוד הרגשנו אהובים ולכן גם – לא אוהבים.
לא רק בזוגיות עם בן הזוג הרומנטי, אנו חווים את אותו מעבר חד, אלא גם במיפגש עם חברים, אפילו מכרים יותר רחוקים ואף אנשים שלא נשוב לפגוש, כמו למשל, בקבוצה, בסדנה, כשמישהו פוגע בנו ואנו חווים סערת רגשות, ש"מטביעה" אותנו, או את האחרים שבחברתנו.
מי מאיתנו אינו מכיר את התחושה? את הרגע הבלתי נשלט, שבו הסיפור חזק מאיתנו.
לעיתים אנחנו אפילו מעין "צופים" בעצמנו, יודעים שהתגובה היוצאת מפינו אינה יעילה ואפילו, מחבלת, והיא כאילו יש לה תוכנית משלה, חזקה מאיתנו, "יוצאת מאליה", בלתי נשלטת.
אצל חלקנו – הכאב משתק, מכנס פנימה ואנו חווים עצמנו כקורבנות, חסרי-אונים.
שתי התגובות מתגוננות – האחת "מתקיפה" את "האוייב" והשנייה "בורחת" מפניו.
מה בזה משמעותי עבורנו?
כבעלי מודעות, אנו יכולים להתבונן בתגובות, לראות שהן מתגוננות ומתוך כך להסיק שאם אנחנו מתגוננים, כנראה משהו הפחיד אותנו, שהרי אחרת אין לנו סיבה להתגונן.
ממה אנחנו פוחדים?
פוחדים להפגע, פוחדים שכבודנו נרמס, פוחדים שמנצלים אותנו, פוחדים ששוללים מאתנו את החופש, שמשתלטים עלינו….
מה קורה שם לאדם שמולנו?
אנו יכולים להסיק שאם הוא מתקיף, הרי שגם הוא התגונן (שהרי התקפה היא התגוננות), כלומר שהוא עצמו מבוהל, מאויים (במקרה דלעיל, אולי מאויים מהפסד, מכשלון).
כשאנחנו מבינים שהמתקיף פוחד בעצמו, יש בכך כדי להרגיע אותנו. ההבנה הזאת תאפשר לנו להרגיע את הפחד, שעלה אצלנו. נוכל לומר לעצמנו שאין צורך להבהל, שהרי זו הסוואה ולא ממש סכנה. אולי אף בהדרגה נוכל, במקום להתגונן, "להושיט יד" ולהרגיע את האחר המאויים.
לא עוד מלחמה!
כבר ביוון העתיקה, ניסו הוגי דעות לחקור את המלחמות בין עמים ובין שבטים וחשבו כיצד ניתן לצמצם אותם. מסקנתם היתה agape’, שמשמעותו – להפוך אוייב לאוהב – לאהוב את התוקפן.
גם הלל הזקן, כשנשאל איך יוכל להסביר את התורה על רגל אחת, תשובתו היתה: "ואהבת לרעך כמוך" – לאהוב – גם אם מתקיף, גם אם מאיים.
כשנוכל לראות את הפחד של ה"אוייב" נוכל שלא להבהל ולמצוא בתוכנו רכות, חמלה ואהבה ויתקיים בנו משפטו של הלל הזקן.
נסיים בסיפור על צייד ואיילה:
איש אחד רצה לצוד איילה. לצורך כך רצה "לפתותה" באוכל שהביא לה.
הוא הניח את האוכל והתרחק. כשהרגישה בטוחה, התקרבה ואכלה.
למחרת הניח את האוכל ועמד קרוב יותר.
כך בכל יום, הקטין את המרחק, והאיילה התרגלה לדמותו בסביבה ואכלה.
ביום האחרון התקרב עוד יותר. הוא הניח את האוכל על כף ידו…
והאיילה אכלה.
אלא שהוא כבר לא רצה לצוד יותר.
האהבה ניצחה !
נשתמע באגרת הבאה
חני וציון