על חשיבות הקשר הבינאישי. על השלכה. על יחסי אני-אתה.
כולנו מכירים את המשפט הידוע של חז"ל: "שכר עבירה-עבירה ושכר מצווה-מצווה". מרגש לראות שוב ושוב את תבונתם העמוקה של חכמינו, ובמשפט דלעיל את הבנתם הקשורה לקשר סיבה-תוצאה, למעגליות של מעשה, המוביל למעשה…
תורות רוחניות נוספות, למשל מן המזרח, מדברות על אותו עניין כשהן עוסקות בנושא ה"קרמה". קרמה הוא מושג המדבר על הקשר שבין סובב ומסובב, על תוצאותיו של מעשה. כך, למשל, קרמה של אדם אלים, תהיה לחוות אלימות בעצמו, כיוון שרק טבעי, שבמוקדם או במאוחר, האלימות תחזור, כבומרנג, לאלים.
ברוח עסקינן, וגם בנפש ובעולם הפסיכולוגיה.
ננסה להצביע על "שכרו של הטוב…" גם דרך עולם המושגים הפסיכולוגי.
למה כוונתנו?
הפסיכולוגיה מדגישה את המושג "השלכה", שמתאר את האדם כמשליך את עולמו הפנימי על העולם שבחוץ. כך, למשל, אדם חרד ישליך את חרדותיו על החוץ ויראה "בזבוב – פיל", או, למשל, אדם שגדל עם הורה שהתעלל בו, ישליך את חוויית ההתעללות על אנשים קרובים אליו, "יעמוד על המשמר" ויצפה להתעללות, העומדת להתרחש.
מושג נוסף, שמתקשר לכך הוא מושג ה"הזדהות ההשלכתית"
(Projective Identification)
שמזהה את התנהגותו של האחר כתגובה להשלכה שהושלכה עליו. כך, למשל, ילד שחווה פחד, בהמצאו לבד עם אחיו הקטן בבית, יפחיד את אחיו, יקרא לו פחדן, ודי מהר יתחיל האח הקטן להגיב מתוך פחד, לכל רחש שישמע, הוא יהפוך לפחדן.
כך יתרחש גם במצבים "חיוביים" – למשל, אדם שילדותו היתה שופעת אהבה ואפופה בבטחון, לא יראה באחרים בחייו אוייבים, אלא אוהבים, "ישליך" מעולמו הפנימי על החיצוני, ינהג באחרים באהבה והתגובה של האחרים אליו, מתוך "ההזדהות ההשלכתית" תהיה אליו רכה ונעימה.
בסיפור שלהלן, "מושלכת" התייחסות של קדושה ומאד ברור כיצד הסביבה מגיבה אליה ב"הזדהות השלכתית" ומחזירה קדושה.
סיפור "מתנת הרב"
סיפורנו מתחיל בבית-מנזר, ששכן אי שם בהרי האלפים הגבוהים. מנזר זה ידע ימים מאוד טובים. הרבה נזירים שהו במקום, אחרים באו לבקר וללמוד, המקום היה מקור של למידה ורוחניות.
לאחרונה, בעקבות מצוקת העיתים ,נקלע המנזר לזמנים קשים ,והתוצאה היתה שמספר הנזירים במנזר הלך והתדלדל, עד שנשארו בו שבעה נזירים בלבד, כולם בני 70. היה ברור שהמנזר הולך לקראת סופו, אולי לסגירה.
ביערות שמסביב למנזר נהג לשבת רבי, מהעיר הסמוכה, ושם בבקתה קטנה היה מתרכז בתורתו.
כשהגיע המצב במנזר לאן שהגיע, החליט ראש המנזר ללכת לחפש את הרבי, שהיה ידידו ואיתו ניהל שיחות ארוכות ומרתקות,החליט ללכת ולשאול בעצתו – כיצד להציל את המנזר.
השכם בבוקר אסף ראש המנזר את שש הנזירים האחרונים שנשארו והסביר להם את מטרת מסעו. כולם ברכו אותו בהצלחה. הם הבינו שכאן האפשרות לסיכוי האחרון שלהם.
ראש המנזר יצא לדרכו, חצה את היער טיפס על ההר וירד לעמק, למקום מושבו של הרב בבקתה שעל שפת הנחל. עם בואו ברכו הרב לשלום, וכששמע את מטרת ביקורו של הנזיר אמר לו : "אני יודע איך זה – הרוח עזבה את האנשים, כך הדבר גם בעירי, כמעט איש לא מגיע יותר לבית הכנסת."
וכך הרבי והנזיר ישבו ושוחחו יחדיו על התדרדרותה של הרוח, על כך שנעדרת האמונה. אח"כ קראו יחד בספרי החוכמה, ושוחחו בשקט על הדברים העמוקים שקראו.
כעבור זמן הנזיר היה צריך לחזור. הם לחצו זה את ידו של זה והנזיר אמר : "זה היה נפלא שהצלחנו להפגש אחרי תקופה כל-כך ארוכה, אך עדיין אין לי תשובה לשאלה שבגללה באתי הנה. האם אין לך שום תשובה , שום רעיון, שתוכל לתת לי, שיעזור לי להציל את המנזר?"
"לא", אמר הרבי "אני מצטער, אין לי שום עצה לתת לך, הדבר היחיד שאני יכול לומר לך הוא "שהמשיח הוא אחד מכם".
חזר ראש הנזירים למנזר, מיד התקבצו סביבו חבריו הנזירים, שחיכו בכליון עיניים לשובו ולבשורה שיביא איתו ושאלו אותו: "נו, מה אמר הרבי?"
"הוא לא יכול היה לעזור "-אמר הנזיר- "אנחנו רק ישבנו ושוחחנו וקראנו יחד בספרי החוכמה. הדבר היחיד שכן אמר לי , בדיוק כשעמדתי ללכת הוא – שהמשיח הוא אחד מאיתנו. איני יודע למה התכוון".
בימים, בשבועות ובחודשים שאח"כ, הנזירים עסקו רבות בשאלה: האם יש איזו הוכחה לדברי הרבי- שהמשיח הוא אחד מהם? האם התכוון לאחד מאיתנו כאן במנזר? אם-כך – מי הוא המשיח? האם התכוון לראש המנזר? כן, ודאי, אם אכן התכוון למישהו, ודאי התכוון לראש המנזר- הוא היה מנהיגנו משך יותר מדור. מצד שני- יתכן והתכוון לאח תומס- בודאי, האח תומס הוא אדם קדוש. כולם יודעים שתומס הוא אדם של אור.
ודאי שלא התכוון לאח אלרד! אלרד לפעמים הוא ביקורתי מאד….אבל בעצם אם נחשוב על זה, כשמסתכלים אחורה- אלרד תמיד צדק. בדר"כ מאד צדק. אולי הרבי אכן התכוון לאח אלרד?!
אבל ודאי לא התכוון לאח פיליפ! – פיליפ כל-כך פסיבי, בעצם "כלום", "אפס", אבל כמעט תמיד, באופן מיסתורי לאח פיליפ תמיד היתה מתנה לתת לכל אחד ותמיד היה בנמצא כשצריכים אותו. תמיד, כמו באורח פלא, אם היית בצרה, הוא היה שם כדי לעזור. אולי פיליפ הוא המשיח?
בודאי הרבי לא התכוון אלי!- לא יתכן שהתכוון אלי! אני סתם אדם רגיל…. ואולי בכל-זאת? אולי כן התכוון אלי? אולי אני המשיח? ווהאו, אלוהים, לא אני. אני לא יכול להיות כזה עבורכם – נכון?
כשהמשיכו ודנו בכך – הם התחילו להתייחס אחד לשני בכבוד בלתי רגיל – בגלל האפשרות שאחד מהם אולי הינו המשיח, וכמובן ,שכל נזיר בפני עצמו יכול להיות המשיח ולכן כל אחד התייחס לעצמו בכבוד בלתי רגיל.
היער שמסביב למנזר היה יפיפה, וכך קרה ,שכשאנשים באו ליער כדי לנפוש ולעשות פיקניק, הם טיילו ביער והגיעו למנזר. כשהגיעו למנזר, מבלי להיות מודעים לכך, הם חוו את ההילה של הכבוד הבלתי רגיל, שעכשיו החל להקיף את שבעת הנזירים, ונראה כאילו מקיף את המקום כולו. היה שם משהו מושך בצורה בלתי רגילה. מבלי לדעת מדוע הם התחילו לחזור שוב ושוב למנזר, הם באו לעיתים קרובות יותר לעשות פיקניקים, לשחק, להתפלל. הם התחילו להביא את חבריהם, להראות להם את המקום המיוחד הזה, והחברים הביאו את החברים שלהם.
כך קרה שחלק מהאנשים הצעירים, שבאו לבקר במנזר, התחילו לדבר יותר ויותר עם הנזירים הזקנים. אחרי איזה זמן אחד שאל אם יוכל להצטרף אליהם, ואח"כ עוד אחד ועוד אחד, וכך תוך כמה שנים המינזר הפך להיות מקור משיכה.
תודות למתנת הרבי – הפך להיות מרכז אור ורוחניות לאיזור כולו.
נשתמע באגרת הבאה
חני וציון