הילדה שפחדה ללכת לישון

המקרה של עינת (שם בדוי), בת 8 ממרכז הארץ, הוא מקרה קלאסי של סוג חרדה נפוץ אצל ילדים – חרדה מחושך, חרדה מלהכנס למיטה וללכת לישון. סיפור החרדה מתחיל בררך-כלל, כמו במקרה זה, באירוע טראומטי, לדוגמה: נשיכה של כלב, גנב שפרץ הביתה, או אפילו סיפור, שסופר בבית על מקרה פריצה אצל אחד השכנים.

כך קרה גם לעינת. בגיל ארבע, היא היתה עדה לפריצה של גנב לביתם. היא ראתה אותו ומאז דמותו אינה מרפה ממנה. היא זוכרת את מראהו, כאילו היה זה אתמול. קבוצת שיער בלונדיני בצבצה מתחת לכובע השחור שחבש, מכנסי הגינס שלו היו מלוכלים והסוודר הכחול שלו נראה כמו של פועל שחזר מיום עבודה קשה. כל בני המשפחה היו בבית כשהארוע התרחש. היה זה בוקר שונה מהרגיל. הילדים היו חולים ולכן ההורים התכוונו לצאת מאוחר יותר לעבודה באותו יום. הם ישבו כולם סביב השולחן, כשפתאום ראו דמות חולפת בסלון. הם לא שמעו פתיחה של דלת ולא ניפוץ חלון. כנראה נכנס דרך הפתח בגינה, שנשאר פתוח. לא קשה לשער את תגובת הבהלה שהגיבו בה כולם. כשהגנב הבחין שהבית אינו ריק כפי שחשב, הוא כמובן נס על נפשו. הוא לא הספיק לקחת דבר, אבל הצליח להפחיד את כולם. בשיחות שניהלו מיד עם השכנים, הסתבר שאכן היו פריצות גם אצלם. אחד השכנים סיפר שפרצו אליו בלילה האחרון, איש לא היה בבית והגנב לקח רק מזומנים, שהיו בארנק במטבח.

עינת הקשיבה בדריכות. שום פרט לא נעלם מאזניה. בימים הסמוכים למקרה, לא הפסיקה לדבר עליו. ההורים שיתפו פעולה והקשיבו וניסו להרגיע, אלא שאחרי כמה ימים חשבו שכדאי להפסיק לדבר על כך, כדי שהנושא יישכח. עינת שתקה, אבל לא שכחה. היא המשיכה להיות עסוקה בכל פרטי הארוע ו"חיכתה" מדי ערב לבואו של הגנב.

עינת היא הבת הצעירה מבין שלושה אחים. מאז אותו יום, הלילות אינם יותר כפי שהיו תמול-שלשום. כשמגיעה שעת השינה, פורשים אחיה הגדולים למיטתם ואילו היא דוחה את השעה. היא נשארת בסלון עם ההורים עד לשעות מאוחרות. עיניה נעצמות מעייפות, אך הפחד מצליח להרים את העפעפיים. הריטואל שחוזר על עצמו, מסתיים בזה שאחד ההורים לוקח אותה למיטה ונשאר לשכב לידה. בדרך-כלל זו אמא ועינת נוהגת להרדם עליה מקופלת כמו עובר. כשאמא בטוחה שעינת נרדמה, היא חומקת בשקט מהחדר, אך רק דקות אחדות חולפות עד שעינת מתיצבת בפתח חדר שינה של ההורים בבכי קורע לב.

בנסיון לעזור לילדה, ההורים פנו לסוגים שונים של טיפול, כמו: קבוצת פסיכודרמה, טיפול הומופאטי, ביו-פידבק. היו מטפלים שהציעו להורים להניח לה  ו"זה יעבור", היו שהציעו להתנהל איתה ביד קשה, כיוון שהיא "פשוט מפונקת". היא גם קיבלה תרופות הומאופטיות ובלעה אותן בצייתנות. ההורים המותשים ואובדי העצות, שניסו כבר את כל השיטות, הגיעו עכשיו עם עינת לטיפול פסיכולוגי.טיפול התנהגותי קוגניטיבי המשולב עם היפנוזה שמותאמת לילדים

תאור הטיפול בעינת:

הטיפול נבנה כטיפול קצר-מועד ונמשך שמונה מפגשים.

תחילה היה מפגש רק עם ההורים, שבו הם סיפרו את ההיסטוריה של הבעיה. הוסבר להם שטראומה אכן יכולה להטביע את חותמה ולגרום לתופעה של חרדה. בדרך-כלל זה אינו עובר מעצמו ויש מקום להעזר. במקרים של חרדה, היא גם נוטה להתעצם בכל חויה נוספת, שמזכירה את החוויה הראשונה וגם מעצם תופעת החרדה עצמה, כמו למשל בעקבות מחשבות "משהו לא בסדר אצלי אם כך אני מרגיש". לכן הילד זקוק להתיחסות ,שתגביר ותעצים את תחושת הכוח שלו ותאפשר לו תחושה של שליטה והתמודדות.

ההורים הודרכו להסביר לילדה שקשה להם לראות את הסבל שלה מידי לילה ולכן הם פנו למומחה לסוג כזה של בעיות, שהם בטוחים שיוכל לעזור להם ולה. הם הציעו לה לבוא איתם בפעם הבאה.

בפגישות עם עינת נעשתה עבודה שעזרה לה לשנות את תפיסתה וצורת המחשבה שלה לגבי הפורץ מאדם מפחיד – לאדם מסכן, שלוקח סיכונים בשביל מספר חפצים. בהדרגה, תוך תהליך היפנוזה ושל הדמייה, הפכה הדמות של הגנב, מדמות מפחידה – לדמות שמעוררת גיחוך, ובהמשך – יכלה גם לחוש רחמים עליו. ואפילו רצון לעזור לו. הפחד הלך וירד בהדרגה ואת מקומו תפסה תחושה של קומפטנטיות ושל יכולת התמודדות.

סוגיסטיה אחרת חשובה, שניתנה לעינת במצב ההיפנוטי (אנחנו משתמשים בהיפנוזה עם ילדים מגיל שמונה. בגיל צעיר משתמשים בטכניקות היפנוטיות), עזרה לעינת לרכוש תחושה של כוח. מאחר ויכלה כבר לראות את חולשתו של הגנב, ומאחר וכבר רכשה חזרה את יכולתה שלה, יכלה כבר לראות בעיני רוחה גם מצב אפשרי של תקיפה, ומול זה ראתה את עצמה גוברת עליו בכוחה שלה ומנטרלת אותו.

כוון שאנחנו עוסקים בחשיבה מאגית ולא מציאותית, די נפוץ לראות את הגנב כבעל כוח לחדור דרך דלתות ותריסים גם כשהם סגורים ונעולים. עינת, באחת הפגישות אמרה: "הוא יכול גם לעוף". בהיפנוזה אנחנו מגייסים את החשיבה המאגית וגם מפעילים "כוחות מאגיים". במקרה של עינת, היא קיבלה סוגסטיות, שעזרו לה לראות את עצמה כבעלת יכולת לעבור ממצב של "רואה" למצב של "אינה נראית" וסוגסטיות שעזרו לה להשתמש בכוחות של "פייה טובה". עינת מאד אהבה את הפגישות האלה. אמה סיפרה אח"כ שכמה ימים אחריהן הסתובבה בתחושה של קוסמת.

ההורים הודרכו איך להתנהל איתה לקראת שעת ההשכבה – "לגייס" את הקוסמת", לחזק אותה על הצלחותיה וגם להציע לה את עזרתם כדי לגבור על הפורץ, בכל פעם ששוב יופיע מול עיניה.

בהדרגה עינת הפסיקה "לקפוץ מהמיטה" בכל פעם שאמא עזבה את החדר, ולקראת סוף הטיפול גייסה את "כוחותיה המאגיים" והצליחה לומר להורים "לילה טוב" ולהכנס לחדרה ולמיטתה ואף להרדם.

בפגישת מעקב לאחר חצי שנה, עינת והוריה דיווחו על העדרו של הפורץ. היא ישנה כל לילה לבד, גם כשהתארחה אצל חברות וגם במחנה של הצופים, אליו יצאה לאחרונה.