טיפול במשפחה עם מתבגר בעייתי

מה קורה כששוכחים את התיאוריה או איך עזרתי לאבא להתמודד עם בנו המבגר

לאחרונה אני מוצא את עצמי מבצע התערבויות בטיפול שלא בצעתי בעבר. זאת, לאחר הרבה שנים של עבודה בגישות שונות תוך ניסיון להיות נאמן לתורה מסוימת: מבנית אסטרטגית מילנו, טיפול נרטיבי, טיפול דינאמי ועוד ועוד.

התחלתי לשאול את עצמי מה קורה למטפל שלא נצמד לתיאוריה או לגישה  מסוימת. אפשר לקרוא לזה אינטגראציה של הגישות השונות, הפנמה, או אולי יותר מזה,  המודעות שאין אמת אחת. אני מוצא את עצמי חוזר לאותן שאלות נצחיות, מה עושה שינוי בטיפול? מה באמת עובד בסופו של דבר?

לאחרונה הגיע לידי ספרם המרתק של המבל, דונקן ומילר מ- 1996
ESCAPE FROM BABEL המחברים, שלושה פסיכולוגים צעירים שנפגשו בכנס בוושינגטון והחליטו לעשות פרוייקט משותף, השלושה בקשו מקולגות באזור מגוריהם להפנות אליהם מקרים שנחשבו כבלתי ניתנים לטיפול לדעת מטפליהם. השלושה עבדו עם המקרים האלה כחמש שנים, אח"כ אספו מחקרים שקשורים לשינוי בטיפול. והוציאו שני ספרים: הראשון הנ"ל והשני: המבל, דונקן ומילר – "IMPOSSIBLE CASES "  בספרם זה הם סוקרים אלפי מחקרים בנושא של שינוי בטיפול. סה"כ סקרו 400 שיטות טיפול שונות ונסחו ארבעה גורמים משותפים לכל שיטות הטיפול  שלדעתם משפיעים על שינוי:

החלק של התיאוריה והטכניקה בתהליך השינוי נמצא מצומצם (15%)! לכך ניתן למצוא חיזוק גם במחקרים אחרים כמו: למברט (92), פרנק (91) ואחרים. על-פי התפישה של  דנקן ומילר יש לבנות תיאוריה של שינוי שמתאימה לכל מטופל בנפרד, על-פי תפיסת השנוי שלו ועל-פי הדינאמיקה האישית והמשפחתית שעולה במהלך הפגישות.
תהליך "עזיבת התיאוריה" (כפי שאני קורא לו) התחיל אצלי בצורה בולטת לפני כשנתיים עת פרשתי מתחנה ממוסדת וותיקה לאחר הרבה שנות עבודה. נדמה לי שמאז אני מוצא את עצמי פועל ומבצע טיפולים שלא דומים למה שבצעתי בעבר. אשתף אתכם בשני מקרים אופייניים אותם לוויתי לאחרונה: אחד אציג בקצרה ואת השני באריכות וביתר פרוט, כיוון שהוא מקרה יותר מייצג.

א. הסיפור של שחר
שחר נער בן 15 הבן הצעיר במשפחה עם שלושה בנים. עד לאירוע המתואר תפקד בבי"ס ובחברה בצורה סבירה.
שחר הופיע לפגישה עם אמו, הבעיה המוצגת הייתה: חרדות להידבק מאידס, כאשר בהמשך עלו שורה ארוכה של חרדות ממחלות. לאחרונה גם התפתחה התנהגות קומפולסיבית של רחיצת ידיים. כמו כן ספר, שהיה בטיפול קודם אשר נפסק על ידיו מאחר שלא עזר לו ולא אמרו לו מה לעשות.

הפגישה הראשונה הסתיימה בשאלה של שחר מה אני מציע לו לעשות כדי להשתחרר  מהפחדים, אמרתי שאכיר אותו יותר ואז אדע יותר מה לומר. ברור מעמיק יותר העלה את התמונה הבאה: הפחדים התחילו מאז שקיים יחסי מין מלאים עם נערה בגילו (15). הברור העלה רגשות אשמה עמוקים לגבי יחסי מין ותחושת לכלוך וטומאה, שמרגיש שדבקו בו מאז.
במהלך ארבע הפגישות הבאות, סיים שחר כל פגישה איתי בשאלה: האם אני יכול לעזור לו לצאת מהפחדים ומה הוא צריך לעשות? בפגישה החמישית הרגשתי שכל ניסיון להביא אותו לתובנה לגבי התייחסותו לבנות ומין, נתקל במבט של: "מה אתה רוצה ממני"? כך מצאתי את עצמי מציע לו התערבות, ששנתיים קודם כנראה לא הייתי אפילו חושב להציע.

שחר בעל רקע דתי מסורתי, מספר חודשים אחרי בר המצווה נהג ללכת לבית-כנסת, מדי פעם המשפחה נוהגת לבקר אצל רב השכונה או בקברי קדושים כדי לקבל ברכה לכל אירוע חשוב במשפחה. החלטתי להשתמש ברקע זה.

נמסר לשחר המסר הבא:
"אפשר להבין את ההרגשה שלך שאתה מרגיש שמשהו לא בסדר אתך, שמשהו מלוכלך ושאתה מרגיש חוטא, וזאת כיוון שלפי אמונתך והבנתך. נער בן 15 עוד לא מוכן ובשל לקיים יחסי מין מלאים. החטא שלך הוא בקיום יחסי מין כאשר גופך ונפשך עוד לא מוכנים לכך. וכיוון שאתה מרגיש שחטאת, האמונה היהודית מאפשרת סליחה וכפרה על חטא."
יחד עם שחר בנינו תהליך של כפרה וסליחה, תהליך שבו עליו ללכת לקבר קדוש ולקחת לשם תפילין וציצית, ספר תהילים ונרות. הצעתי את עצמי לבוא אתו לטקס. מסיבות שונות הדבר לא התבצע והוא עשה זאת עם אמו. שחר הדליק נר, קרא בתהילים ובקש סליחה.

לאחר שלב בקשת הסליחה הסברתי לשחר שהגיע שלב הכפרה. במסורת היהודית הכפרה קשורה לגמילות חסדים ולמעשים טובים, במחשבה משותפת התקבל על דעתו להתנדב שלוש פעמים בשבוע ולבקר אישה זקנה וערירית שגרה בשכנות אליו. עם תחילת התהליך ירדו באופן משמעותי הפחדים של שחר והוא דווח על רגיעה. הביקור והעזרה לאישה הזקנה, הגבירו את תחושת הביטחון. הוא היה מאוד עסוק בשאלה כיצד לעזור לה…. טקס הסליחה והביקור בקבר מאוד הרגיע אותו והוא הפסיק להיות עסוק בפחדים ובחרדות.

מה "תיאורית השנוי" של שחר:

שחר רצה משהו לעשות – על פי שחר שנוי קשור בעשייה בסוף כל פגישה הוא שאל מה לעשות, את הטיפול הקודם הוא עזב כי לא אמרו לו מה לעשות.
לפי שחר יש גורם חיצוני סמכותי שיכול להעניש על כל מעשה שאיננו בסדר. הגורם החיצוני גם יכול לסלוח ולכפר אם יעשה מה שמצפים ממנו אם יעשה מעשים טובים: "אלוהים שהעניש אותי יסלח לי".

ב. המקרה של משפחת ש.
המקרה של משפחת ש. ודאי אינו מקרה רגיל, שנפגשים בו יום יום. אני לא פגשתי משפחה כזאת ב- 20 השנה האחרונות של עבודתי המקצועית. האם שיצרה אתי את הקשר הראשון, בטלפון, ספרה, שיש בעיה קשה עם הבנים אשר לא מדברים ביניהם מלה חמש שנים. בפגישה הראשונה עם האימא עלתה תמונה קשה מאוד. נערים  תאומים זהים בני שבע-עשרה, להם אח בוגר בן 28 נשוי וגר מחוץ לבית, מזה חמש שנים, נמצאים במלחמת עולם.  אחד הבנים, ראובן, לא הולך לביה"ס מזה ארבעה חודשים, יושב בחדר סגור שותה, מעשן סמים ולא מדבר עם אף אחד. האח השני שמעון, יושב בחדרו וגם הוא לא נפגש עם חברים. מידי פעם הם יכולים לרשום אחד לשני הודעות שהתקבלו. המשפחה לא יושבת יחד לאכול ולא יוצאת יחד לאירועים מזה מספר שנים. מידי פעם יש תופעות של התפרצויות זעם קשות של אחד הבנים על השני. בהתפרצות כזאת, הורסים ושוברים כל מה שיש בחדר או בבית. ההורים חסרי אונים לחלוטין. האם קבלה בעבר יעוץ שלא לעשות דבר עם הבנים ובמיוחד עם ראובן כיוון, שמצבו קשה. האם הבינה שצריך פשוט להניח לו, לא להתעמת אתו ולא לדרוש ממנו שום דבר. וכך אכן היה: ראובן ישב בחדרו שתה, עשן סמים, לא הלך לבי"ס, לא למד. לא יצר קשר עם אף אחד מבני המשפחה, רק עם חברים דבר בטלפון. ההורים לא העזו לפנות אליו שמה המצב יורע.
ההורים דיווחו שמגיל צעיר, שני הבנים ידעו להעסיק עצמם במשותף, פתחו שפה משלהם, היו חברים טובים ודאגו אחד לשני. הם אובחנו כילדים מחוננים. בהיותם בני שלוש-עשרה נסע האב לחו"ל למשך ארבעה חודשים. בתקופה זו האם התקשתה להתמודד לבד עם שני מתבגרים אך לא נתנה כל ביטוי לכעסיה על שנשארה לבד מטופלת בילדים. למרות המאמץ, הבנים קלטו את כעסיה המוסווים שנוסף, לאם לבנים מתבגרים התקשתה לקבל את תהליך השינוי שעבר עליהם. מאז החלה התדרדרות ביחסים בין הבנים להורים.
במשך חודשיים ניסיתי לשכנע את ההורים, שהיו חלוקים בדעותיהם, שיש לשנות את המצב. האב במהלך השנים יצא לגמרי מהתמונה והשקיע עצמו בעבודה והאם בטאה חוסר אונים מוחלט עם תופעות פסיכוסומטיות של כאבי ראש והתקפי חולשה שלעתים הביאו אותה לחדר מיון.

שאלתי את עצמי איך מטפלים בשני נערים במצב קשה, שלא מוכנים לבוא לטיפול ולא נראה שום סיכוי בשלב הזה שההורים יביאו אותם לטיפול. בינתיים המצב הלך והחריף להורים לא הייתה כמעט קומוניקציה עם שני הנערים; ראובן לא ענה לשאלות הכי פשוטות. הוא הסתפק, אחת לכמה ימים יכול לענות "כן", "לא", עם חברים, לעומת זאת,  הוא דבר מידי פעם בטלפון ואף להיפגש.

הייתה תחושה של סכנה של מצב משברי והרגשתי שמשהו צריך להיעשות. הרגשתי שצריך לשכנע את ההורים לנסות להביא את הנערים שלא מדברים ביניהם ולא יושבים יחד מזה מספר שנים למפגשים, למרות שזה נשמע כמשימה בלתי אפשרית. חשבתי מה לעשות אתם ולאט לאט מצאתי עצמי מעורב בסוג עשייה טיפולית שלא עשיתי בעבר.
אחרי כששה מפגשים של עבודה קשה עם ההורים בהם בטאה האם התנגדות לכל מה שהצעתי בביטויים כמו "זה לא יעזור" ,"כבר ניסינו זאת בעבר ולא הצלחנו", נפתח סדק לשינוי. כיוון שהנערים אינם יוצרים שום קומוניקציה עם ההורים אך לפעמים הם משאירים הודעות בכתב או בטלפון אחד לשני, הצעתי להורים שנשאיר להם מסר שיבהיר ויעדכן אותם מה קורה. שוחחנו על עקרונות המסר וההורים ישבו וניסחו את המסר הבא:

23 ינואר 1998
ראובן
בשש שנים אחרונות ידעה משפחתנו סבל והרס מתמשכים. הרס הבית, הרס עצמי שלך ושל אחיך והרס הורים שדואגים לך ולכל שאר המשפחה.
ההרס שלך ושל אחיך כואב יותר מכל. לא רק ההווה סובל ונהרס אלא העיקר העתיד של שניכם.
ראובן, אתה אינך הולך לבית הספר, חי בהזנחה ומתנהג בצורה שאינה בריאה לא לנפשך ולא לגופך ורחוקה מאוד מלבטא את יכולתך האינטלקטואלית והרגשית. המצב אינו משתפר עם הזמן. ציפינו וקווינו שהיכולות בהן התברכת יעזרו לך,  ותוכל בכוחות עצמך, לצאת מהמצב אליו נקלעת.
המצב אינו משתפר, המצב נסוג. אנו על פני התהום ואין יותר לאן לסגת.
אנחנו, אימא ואבא, הגענו להחלטה שבשום פנים ואופן לא ניתן למצב זה להמשך ובזאת רצינו לידע אתכם, על כן אנו פנינו למומחה לסוג זה של בעיות ואנו נעשה כל מה שיידרש כדי להציל את הבית ולהציל אותך ואת אחיך. אנו נגייס כל מי שיכול לעזור, כי המצב לא יכול להמשיך יותר.
באהבה
אמא ואבא
שמעון,

אתה, אינך מבקר סדיר בבי"ס, לא מבצע שום פעולות או משימות מינימליות במסגרת המשפחה או החברה, והישגיך בלימודים הם בושה לאינטיליגנציה בה ניחנת
כל מאוויך נתונים למלחמה בינך ובין אחיך והסובבים אותך. המצב אינו יכול להמשיך!
באהבה
אבא ואימא.

המסר הונח ליד הטלפון, הנערים קראו אותו אך לא הגיבו. הרגשתי הייתה שאין סיכוי שאגיע לנערים בשיטות עבודה קונונציונליות. משהו חייב להיעשות, במיוחד הדאיג אותי ראובן. הניתוק, הדיכאון שלו חוסר הקשר… השתייה העישון מי יודע מה יעשה לעצמו באחד הלילות בחדרו…

בעקבות כך אמרתי להורים, שמאחר והנערים מסרבים להגיע, הייתי רוצה לבוא אליהם הביתה. תוכנית הטיפול שלי כללה: חיזוק ותמיכה של המערכת ההורית מה שאיפשר לי כניסה למבצר המסוגר של המשפחה ובהמשך, אל שני הנערים ואולי בעקבות כך ליצור שינוי. בהמשך, חשוב היה ליצור תהליך אינדיבידואציה בין שני הנערים שתאפשר  לכל אחד מהם להגיע להתפתחות אישית ולצמיחה.

פינתי את השבת הקרובה והגעתי לבית המשפחה, בית מסודר נקי מטופח, קצת קר. עם הכניסה לבית, התחלתי להרגיש התרגשות, פרפרים בבטן: מה מחכה לי בתוך הבית?
אחרי כשעה של ישיבה עם ההורים ושתיית תה, הצטרף האח הבוגר, כבן 28, נשוי גר מחוץ לבית (שבקשתי שיהיה נוכח באותו יום בשיחה, חשבתי שאיעזר בו בצורה כל  שהיא). האח הסביר שהחליט לא להתערב, למרות שאינו מסכים כלל למה שקורה בבית וזאת כיוון שהובהר לו חד משמעי שהמצב קשה גם כך ולכן ויש להניח לנערים ולא להלחיצם. הוא באמת תפס עמדה נטראלית ולא התערב, אחרי כמה רגעים אמר שהוא צריך לצאת מהבית. כך נשארתי לבד עם ההורים ושני נערים מסוגרים בחדרם.

שאלתי אם אוכל לדבר עם הנערים. ההורים חייכו בינם לבין עצמם, "הוא לא יודע מה קורה כאן אמרו המבטים אחד לשני" עמדתי על זה שבגלל זה באתי. האבא החליט לנסות לקרוא להם, לקח מספר דקות היה מתח רב באוויר אחרי כעשר דקות האבא הופיע עם שמעון שהתיישב באי רצון רב לצד השולחן. שמעון כמעט לא הסתכל עלי, מדי פעם הגניב מבט לעברי כל ניסיון שלי להתחבר אליו לא זכה להצלחה רבה,   לשאלות פשוטות שלי לגבי המוסיקה ששמע בחדרו לא הגיב. הסברתי לו, שבאתי לנסות לעזור במצב שנראה די קשה, ושאני מבין שמשהו שנמשך הרבה זמן קורה בינו ובין אחיו  ושאני רוצה לקרוא לו דברים שכתבתי שיסבירו איך אני רואה את הבעיה במשפחה ואיך אפשר לדעתי לנסות לפתור אותה. קראתי לו ולמשפחה את המסר שהכנתי מראש.

נשלח בחודש ינואר
לראובן, שמעון, ולכל המשפחה
הרבה חשבתי ושקלתי עם עצמי בניסיון להבין את התעלומה הזאת, את הפרדוקס הזה, איך שני תאומים שהיו כה קרובים ואהובים הפכו לאויבים בלב ובנפש, שמוכנים לפגוע אחד בשני.
בניסיון להבין, נפגשתי ודיברתי עם כל מי שקרוב אליכם ולבעיה, ואני רוצה לשתף אתכם בכמה מחשבות והבנות, שיכולים להסביר את התעלומה המיוחדת הזאת.

ראשית, אפנה אליכם ראובן ושמעון:

הגורל הפגיש אתכם בלידה. נולדתם באותו יום ובאותה שעה, קיבלתם אותם גנים בדיוק מאימא ומאבא. הגורל הועיד אתכם להיות יחד, לצעוד יד ביד, ואמנם כילדים יצרתם לעצמכם עולם מאוד מיוחד, עולם שלכם עם שפה משלכם, עם ביטויים שלכם, יצרתם עולם כל כך עשיר שלא הייתם זקוקים לאף אחד נוסף, לא לאח הבוגר ופעמים רבות גם לא להורים.
הייתם נאמנים זה לזה ואהבתם זה את זה כמו דוד ויונתן, שלא נפרדים זה מזה, עוזרים אחד לשני ומגנים אחד על השני.
יצרתם "יחד" כל כך חזק כמו פלדה, כמו בטון – כך שאף אחד לא יכול היה לחדור אליו, להיכנס ביניכם, היחד שלכם היה סגור ומסוגר, ונראה מושלם בעיני שני ילדים.
עם השנים, כל אחד מכם התפתח פיזית ורגשית, גדל וצמח. חלו שינויים הורמונאליים שהגבירו את ההתפתחות, התחילו להתעורר בכם רצונות שונים, שאיפות שונות, מה שאהבתם לעשות יחד השתנה.

היחד שלכם שהיה כל כך מיוחד, לא יכול היה להמשך, כי גדלתם והשתניתם. הייתם צריכים לעבור מ"יחד של ילדים" ל"יחד של מבוגרים", כלומר מיחד שבו עושים הכל אותו דבר ליחד בו לכל אחד יש עולם משלו, תחומי התעניינות משלו. אבל אתם רציתם להמשיך ביחד, כי יחד כל כך חזק ורב עוצמה קשה להפריד, קשה לפרק.
ככל שעבר הזמן, המצב נעשה יותר קשה. היחד שלכם, שלא יכול היה להמשיך כמו קודם, הפך עכשיו ליחד נגד ההורים, היחד שלכם עמד במלוא עצמתו וכוחו מול ההורים. שניכם יחד הכרזתם מלחמת חורמה על ההורים, בזה שניכם עומדים יחד כחומת ברזל, כראוי לבני ברית במלחמה, אתם לא מלשינים ולא מסגירים אחד את השני, ולא חשוב מה קרה ולא חשוב איזה נזק נורא נגרם, היחד שלכם המשיך מעל הכל.

אבל איזה מחיר נורא כל אחד מכם משלם על מזבח המשך שמירת "היחד" הזה.
אתה, שמעון – ירדת כיתה, הפסקת ללמוד ולמרות יכולתך המיוחדת אינך מגיע לשום הישגים. המתח שמצב זה יוצר הוא קשה ובלתי נסבל, לכן לא פלא שאתה מנסה להוריד מתח זה בכל מיני אמצעים כמו שתייה, עישון ואמצעים אחרים.

גם אתה, ראובן – משלם מחיר כבד מאוד, כיוון שגם בשבילך מצב זה הוא בלתי נסבל, אתה הולך ומסתגר בתוך עצמך, מתנתק מחברים, לא מצליח לנצל את כשרונותיך ואת יכולתך המיוחדת בלימודים ובתחומים אחרים.

מי יודע לאן המצב הזה ימשיך ויביא אתכם? האם תסיימו בי"ס עם בגרות? לא ברור אם תלכו לצבא? האם תרכשו מקצוע? האם כל אחד מכם יצא ממצב נורא זה?
המחיר הכבד שאתם ההורים משלמים, את  ר. – אין לך יום ולא לילה. המקום היחידי שבו את יכולה להתנתק לכמה שעות הוא בעבודה עד שאת חוזרת ל"גהינום".
גם אתה ש. – מאוד קשה לך המצב, ובשנים האחרונות מצאת את עצמך יותר עסוק בעבודה, בניסיון למצוא הקלה כל שהיא מהמצב, אולי אף התייאשת והשארת את המערכה לאשתך, שלא יכולה להתמודד עם המצב הקשה לבדה.

לכן ההחלטה שלכם היום ללכת בראש אחד ולעשות כל מה שניתן לעשות, כדי לשנות את המצב היא החלטה נכונה ויש להמשיך בה.
לכן אתה ש, צריך היום לקום יחד עם ר. ולעשות מעשה שיחזיר את השליטה ואת השפיות לבית שלכם. לזה אתם צריכים לעמוד יחד בדעה נחושה, כדי שתוכלו לעזור לשני הבנים המוכשרים שלכם לצאת ממצב אומלל ונורא זה.

ראובן ושמעון –
איך יוצאים ממצב קשה ונורא זה?
את היחד שהיה לכם פעם אי אפשר להחזיר. זה היה יחד של שני תאומים מוכשרים, והיום אתם צריכים להפריד את ברית הדמים שביניכם, להפסיק להשקיע את האנרגיה והמשאבים במלחמה נגד ההורים, במלחמה ביניכם, כי אז אתם נשארים מרוקנים מכל אנרגיה לצרכים האישיים שלכם.
ככל שאתה ראובן ואתה שמעון תשקיעו את המשאבים שבכם בתחומי העניין שלכם בלימודים ובחברים, היחד שלכם ילך ויחלש, ואייתו כל אחד ילך ויתחזק.
אם תרצו ותרגישו שאתם מוכנים יותר לעזרה, אוכל לעזור לכם ולכל אחד מכם למצוא את דרכו הוא בנפרד.
בברכה,
ציון בן אלי

המסר רתק את שמעון והוא הקשיב בקשב רב. אח"כ שאלתי אם הוא הבין את הדברים אם זה היה חדש עבורו להפתעתי הוא ענה כן. אפילו התרווח מעט בכסא ונראה קצת יותר ננוח. בשלב הזה האבא החליט לנסות שוב לגייס את ראובן, שהוא האגוז הקשה בין שני האחים, מתוך שרצה שגם הוא ישמע את המסר.

כשמטפל יושב במשפחה בביתה, אין לו כנראה שליטה על כל מה שקורה. בשלב הזה לאחר כשעתיים שאני יושב במשפחה מתחילים דברים להתרחש במהירות ובכוונים לא בדיוק צפויים.
האבא ניגש לחדרו של ראובן וקרא לו שיצא מהחדר, לא הייתה תשובה ושוב האבא קרא ואין תשובה. לפתע נשמעה טריקת דלת אדירה שזעזעה את כל הבית. (הפרפרים אצלי בבטן התחילו לפרפר יותר חזק), לפתע נראה ראובן פורץ מחדרו מלא זעם, ראשו מוטה כלפי מטה אינו מביט לאף אחד, פותח את דלת הכניסה, יוצא וטורק אותה בעצמה שמזעזעת את כל המשקופים ומזיזה את כוסות התה על השולחן.

הייתה תחושה קשה מאוד באוויר אף אחד לא זז. שאלתי את עצמי: "איך אנשים חיים כך שנים, באווירה כל כך קשה של פחד וטרור" הרגשתי שכל רגע כל דבר עלול לקרות. תחושה זו של פחד הזכירה לי נסיעה בתחתית של ניו-יורק כאשר בטעות נסעתי לכיוון הארלם  ונכנס בחור שחור ענק ששחק ביד עם סכין. זה היה מפחיד.
לקחתי כמה נשימות עמוקות, ושאלתי את ההורים אם כך הם חיים באווירת טרור ופחד, האימא עם דמעות בעיניים, אמרה שהיא לא יכולה יותר.

בשלב הזה שמעון קם מהכסא באופן פתאומי, ותוך התעלמות מפנייתי ופנית אביו שיישאר לשבת אתנו, קם ועלה לחדרו ושוב נשמעה טריקת דלת אדירה. נדמה היה לי שהיא נשמעה באותה עוצמה כטריקתו של ראובן. הרגשתי שאני פה כבר כמה שעות  ושוב חזרנו להתחלה, אני עם ההורים שותה תה אוכל סנדוויצים אבל נערים אין וטיפול אין.

אין רגע משעמם בבית הזה, אחרי כמה רגעים נכנס  שוב ראובן בסערה, בחוץ גשם שוטף ושוב חצה את החדר בלי להביט באף אחד. אני הצלחתי לראות נער עם שער ארוך בהיר ועיניים ללא הבעה, עובר בסערה ונכנס לחדרו ושוב אותה טריקה אדירה שמקפיצה את כולם. רגע שקט, אבל לא להרבה זמן, כיוון שלמעלה מחדרו של שמעון שמענו טריקה ומשהו נשבר והאימא ציינה: "שוב זה מתחיל". "שמעון", היא אומרת, "חושב שזה נגדו ואז הוא מתחיל לטרוק ולשבור". ואני חשבתי "מעניין איזה קומוניקציה לא ורבאלית הולכת בין שני האחים".

בשלב הזה הרגשתי שצריך לעשות משהו והצעתי לאבא שוב לקרוא לראובן , שאוכל לדבר אתו. האבא הסתכל על האימא לקבל הסכמתה ואז התרחש משהו שעדיין לא קרה בבית. האבא ניגש לחדרו של ראובן דפק על הדלת ובקש ממנו לצאת כי רוצים לדבר אייתו. אין תשובה. האבא דפק יותר חזק. הפרפרים אצלי בבטן גדלו לגודל של ציפור. אני הרגשתי שמשהו עומד להתרחש וניגשתי לקרבת האבא. האבא המשיך לדפוק בעצמה על הדלת ובקש די בתקיפות מראובן שיצא כי רוצים לדבר אתו הוא נסה להסביר ולבקש בכל הדרכים. לפתע בלי אזהרה קודמת, האבא שלח יד לידית הדלת וניסה לפתוח את הדלת האסורה, שלא נפתחת על ידו בחמש שנים האחרונות. ברגע זה נראה שלאף אחד אין שליטה על מה שקורה. הדלת נפתחה וראובן פרץ החוצה עם בקבוק קולה ביד, זרק אותו בכל הכוח על האבא והבקבוק שהיה פתוח פגע באבא ועשה כתמים ענקיים על הקיר. יחד עם הבקבוק פרץ ראובן מהחדר הסתער על האבא והתחיל להכות אותו. האבא תפס אותו והחזיר לו. אני שהייתי באמצע ביניהם עוד לא ידעתי בדיוק מה לעשות וניסיתי לתמוך באבא והצעתי שיחזיק אותו חזק, נראה היה שהאבא קלט אותי. הוא החזיק אותו חזק מידי פעם גם החזיר לו מכות וצעק "אתה לא תרביץ יתר לאבא שלך. אתה לא תעשה יותר מה שאתה רוצה. אני רוצה לעזור לך. ואעשה הכל לעזור לך" כך זה נמשך. ראובן נראה מאוד סוער אבל לא הוציא מילה,  הכעס והזעם הנורא נראים היו בהבעת הפנים ובידיים שהכו לכל עבר. לא נראה שאיכפת היה לו שאבא החזיר לו. באיזה שהוא שלב שני הצדדים היו מותשים ראובן הלך לחדרו האבא הסתכל עלי והייתה ביננו הבנה שהוכרזה הפסקת אש.

חזרנו לשולחן התה שקבל עכשיו משמעות של חמ"ל (חדר מלחמה). עודדתי את האבא על עמידתו מול ראובן והסברתי לאם את החשיבות שהיא תצטרף לאב לתמוך בו.  למדתי אותם גם, איך לאחוז את ראובן חזק מאחור כך שלא יוכל להרביץ (כמו שמחזיקים ילדים היפראקטיביים)

זמן מה שרר שקט שלאחר הסערה, אבל לא להרבה זמן, שוב בפתאומיות ובעצמה אדירה נשמע רעש של משהו נשבר ודברים עפים. ראובן יצא מחדרו והתחיל לשבור כל מה שנקרה בדרכו. כאילו קורא לאבא לחזור להמשיך את העימות. האבא והאימא רצו אליו ושוב התחילו מכות. אבל עכשיו שני ההורים יחד ואני לידם כשהם צועקים: "אתה לא תשבור ולא תהרוס לא תרביץ". האבא ניסה לאחוז אותו חזק מאחור והמשיך לצעוק, שאם הוא ישבור הוא לא יהיה בבית. לראשונה תמכה האם באב ואמרה: "אתה יכול לצאת מהבית אם תשבור ותהרוס"  ואז פתאום ראובן השמיע קול: "אני אלך מהבית ולא אחזור". אני עומד ליד ההורים  מסתכל עליהם. הם מרגישים את התמיכה שלי ואז הם צועקים יחד לראובן: "תלך, אתה לא מפחיד אותנו".
כאן קרה מפנה דרמטי ראובן השתחרר מתפיסת ההורים רץ החוצה כשהוא צועק: "אני הולך ולא חוזר" ויוצא בטריקה אדירה כמובן. השעה עשר בלילה בחוץ לילה חורפי וחשוך. גשם שוטף. הוא יוצא החוצה ונעלם בחושך. לרגע שוב הפרפרים אצלי בבטן מתחילים לזוז אבל תחושה פנימית אומרת לי לתת לו ללכת הנחתי להורים לתת לו ללכת.

כבר מאוחר. מעצמת ההתרחשויות לא שמתי לב לשעה. ההורים נראים גם הם די מותשים, אבל זה לא הסוף, כי למעלה מחדרו של שמעון, שוב שומעים קול שבירת חפצים, ההורים רצים למעלה, תופסים אותו ומסבירים חד-משמעית, שלא יסבלו את זה יותר, ואם הוא ישבור או ירים יד הוא לא יהיה בבית. זו הייתה הפעם האחרונה שמישהו בבית הזה שבר או ניסה להרים יד על אחד ההורים.

הטלפון צלצל קרוב לחצות ראובן בטלפון. הסתבר שבנתיים הוא הצליח להגיע בטרמפים לביתם של סבא וסבתא, שגרים במרחק מה מהמקום. הוא ביקש שיבואו לאסוף אותו, סכמתי עם ההורים לתת לו להישאר לישון שם ונדבר מחר. למחרת הוא שוב ביקש שיבואו לקחת אותו הביתה. בשיחה טלפונית עם ההורים הסברתי שיש כאן הזדמנות חשובה ליצירת שינוי, שכן ראובן נותן חשיבות רבה לחזרתו הביתה.

סוכם עם ההורים שיתנו לו מספר ימים לחשוב והם מצדם גם יחשבו, איך יסתדרו יחד בבית, אם הוא חוזר. ראובן המשיך כל הזמן לטלפן ולבקש שיבואו לקחת אותו, חזרה הביתה. כעבור שלושה ימים של משא ומתן טלפוני, ההורים סכמו עם ראובן , שיוכל

לחזור בתנאי שימלא אחר ארבעה תנאים:
1.    לא ירים יד על ההורים.
2.    יפסיק לשתות ולעשן סמים.
3.    יחזור לבי"ס או ילך לעבוד.
4.    יגיע לטיפול עם ההורים או לבד לפי בחירתו.

אחרי ארבעה ימים, ראובן הסכים לשלושת התנאים הראשונים, ההורים דווחו על משא ומתן מתיש שבו לא ויתרו. רק לאחר שבוע הסכים ראובן גם לתנאי הרביעי לבוא לטיפול עם ההורים.
בשלב הזה נוצר סיכוי, שראובן יחזור לבי"ס לכן במקביל לאירועים אלה נערכה פגישה עם צוות בי"ס ולמפגש הגיעו  12 איש מב"ס: מחנכות, יועצות וכל מי שקשור בב"ס לשני האחים. הסתבר שכולם שם היו מאוד מודאגים ממצב שני האחים גם ההורים, הוזמנו. בפגישה, הוסבר המצב וחשיבות קליטתו של ראובן חזרה לב"ס לאחר שלא ביקר ארבעה חודשים וכן החשיבות להחזיר את שמעון לתפקוד מלא כתלמיד. גובשו הצעות שהתקבלו על דעת כולם.

אחרי שבוע האב נסע לסבא וסבתא להביא את ראובן שחזר יותר רגוע. ראובן עמד בכל תנאי ההסכם.
למחרת חזרתו הביתה ראובן הלך לבי"ס, הפסיק לשתות ולעשן ואף הגיע לפגישות טיפוליות עם הוריו. במקביל, הסכים שמעון, באותו שבוע לצאת לטיול שנתי עם כתתו , מה שלא עשה בחמש השנים האחרונות ואף הצליח במהלך הטיול ליצור קשרים חברתיים עם בני כיתתו.

לאחר אותו ביקור בית  השינוי בבית  היה מאוד משמעותי. ההורים דיווחו על שקט ורגיעה, חדרו של ראובן  נפתח בהסכמתו והעוזרת ניקתה אותו מספר פעמים, המשפחה אף חגגה יום הולדת לאם בנוכחות שני האחים, חגיגה ראשונה במשפחה מזה חמש שנים. המכות וההרס בבית מצד ראובן נפסקו לחלוטין שניהם חזרו לתפקד בבי"ס ובחברה. המלחמות בין האחים נפסקו לחלוטין, פה ושם הם אף החליפו מילים ברמה קונקרטית, אולם לא יצרו קשר ביניהם, ולא הסכימו בשום אופן לשבת יחד בטיפול. לכן המפגשים נערכו עם ההורים ועם אחד האחים לסירוגין. נושאים שהושם עליהם דגש: התמודדות משפחה עם כעס ותסכול, תהליך אינדיוידואציה והפרדה בין האחים, בניית מערכת חיים חיובית בבית, חזרה לשגרה נורמלית. במהלך הפגישות הסכימו האחים להיפגש איתי בנפרד, נערכו מספר מפגשים עם כל אח בהם הושם דגש על האינדיבידואליות של כל אחד מהאחים.

במעקב של חצי שנה לאחר סיום הטיפול, שמעון סיים י"ב עבר את מבחני הבגרות עם כתתו והוא מתגייס ליחידה קרבית. ראובן המשיך לבקר בב"ס, ניגש לבחינות סוף השנה, במספר מקצועות אף הצליח. ההורים מדווחים על שינוי משמעותי במצבו של ראובן, שמדבר אתם ונראה במצב רוח טוב יותר. הוא גם הפסיק את השתייה והעישון.

סיכום ומסקנות:
הוצגו להלן שני מקרים חריגים, שבטאו התנגדות לשיתוף פעולה.
אי שתוף הפעולה יכול לבוא לידי ביטוי בהתנגדות ל"מעשה" הטיפולי, כמו במקרה של שחר, או בהתנגדות להתחיל תהליך טיפולי, כמו במקרה של משפחת ש.
שחר התנגד להיכנס לתוך התהליך הטיפולי ולפתח תובנה שהייתה מסייעת לו להגיע לשינוי. על כן, במקרה זה, היה צורך בהתערבות שתתאים לסגנונו המיוחד. שחר הגיב חיובית לרעיון של טכס עשייה אשר במקרה זה בא לביטוי בתהליך של "סליחה וכפרה". גישתי זו נמצאה כמתאימה עבורו.

גם המקרה של משפחת ש. מדגיש את אי שתוף הפעולה להתחיל תהליך של טפול, אך קיצוני עד כדי סירוב להגיע לחדר הטפול. במקרים בהם המטופל הוא חלק ממשפחה, צעיר מתבגר שחי בתוך המשפחה ונוצרת סביבו דינאמיקה פתולוגית שקשה להתעלם ממנה, במקרים אלו, הצורך בהתערבות טיפולית הוא מעל לכל ספק. במקרה של משפחת ש., התברר  שקיימת סכנה ממשית במשפחה (אלימות נגד ההורים ובין האחים, אלכוהול, סמים). על המטפל לחפש דרכים יצירתיות שיכולות לעזור בפתרון הבעיה.

אחד הפתרונות המוצעים במאמר זה הוא: שהייה עם המשפחה במשך שעות לאורכו של יום, שמאפשרת לייצור דינאמיקה והתנסויות שלא היו יכולים להיווצר בחדר הטיפול. דינמיקה זו פותחת בפני המטפל אפשרויות חדשות ונותנת לו הזדמנות ליצור התערבויות אפקטיביות המאפשרות שינוי משמעותי בדינאמיקה המשפחתית.  ומכאן – שינוי אישי וגדילה. המטופל לא מגיע לחדר הטפול, המטפל מגיע אליו הביתה. המרתון עם המשפחה התברר במקרה זה כמאוד אפקטיבי ויצר תהליך של שינוי משמעותי שנתן דחיפה לכל המערכת הטיפולית.