קרה לך? – שאחרי המריבות המתישות, החוזרות ונשנות, פנית אליו והצעת : בוא נלך לטיפול. אנחנו לא מצליחים לבד. יש אנשי מקצוע שיכולים לעזור. בוא נלך!
והוא (בזלזול): את והידעונים שלך. אף אחד לא יכול לעזור למי שלא מצליח בעצמו. את רואה ששום דבר לא השתנה גם אחרי שהלכת לכל הטיפולים האלטרנטיביים שלך. את רק מבזבזת כסף.
ואולי את שייכת לאלה, שבן הזוג שלכן אומר להן בתגובה להזמנתכן ללכת לטיפול, את הנוסח הבא: זו את שצריכה טיפול, זו את שצריכה להשתנות. תלכי את ותשמעי גם מהפסיכולוג את מה שאני אומר לך כבר כמה שנים.
ויש, כמובן, עוד נוסחים, כמו: אני כבר התייאשתי מהקשר שלנו. זה גורלנו, אני איתך בשביל הילדים, או: את מפריעה לי לקרוא את העיתון….
• זה יכול להשמע כאילו רק הנשים מעוניינות בטיפול, והגברים – לא. ולא כך הוא – יש פעמים לא מעטות שהתפקידים מתחלפים.
בין אם את אישה, שדוחפת לטיפול, ובין אם אתה גבר – ניתן לקיים את הטיפול הזוגי –גם כשהוא/היא אינם נוכחים !
תאור מקרה : "אף פעם אין לו זמן"(השמות בדויים)
ליאת הגיעה לבד לטיפול.
אבי, בעלה, דווקא היה רוצה להגיע, אלא שאינו מוצא זמן.
השניים בסביבות גיל הארבעים, נשואים 12 שנה ,להם שני ילדים.
אבי עובד במשרה בכירה ומצליח מאד בעבודתו. ליאת "מחפשת את עצמה".
ליאת ניסתה, לאורך כחצי שנה, לקבוע פגישה איתי. תמיד נאלצה לבטל, כיוון שמשהו תמיד התרחש – אבי נקרא לישיבה באופן בהול, אבי חייב היה לטוס לח"ול, קרה משבר בצוות שאבי ניהל….
היא קיבלה החלטה להגיע לבד.
הפגישות הראשונות עסקו, בעיקר, בתחושת התיסכול שלה על חוסר שיתוף הפעולה מצידו של אבי, בתחושת ה"לבד" שלה, בתיסכול שלה לעמוד מול אבי ולשמוע "רוצה ולא יכול".
לכך הצטרפה התחושה, הקשורה לדרך בה התבטאה: "מחפשת את עצמי" , שמעידה על התיסכול, שנמצאת בו, מול בעלה שכבר מזמן "מצא את עצמו", ואילו היא "תקועה" בבית עם שני ילדים, ולא יכולה להרשות לעצמה להיות אשת קריירה ולהעדר מהבית שעות רבות כמוהו.
ליאת כאבה את תחושת ה"לבד" וכאבה עוד יותר את תחושת הקנאה והקיפוח מול אבי.
החלק הראשון של הטיפול עסק בכאב הזה – איך נבנו הרגשות הקשים שלה, מה הכוח שייחסה לאבי, וגזלה מעצמה, איך במקום לייחס אליו את מה שקורה, תוכל לקחת בעלות ואחריות על החלק שלה ובהדרגה להשתחרר מהכאב הצורב ולבנות את עצמה בלתי תלויה ואוטונומית.
בחלק השני של הטיפול יכולנו כבר להתפנות להבנת "הריקוד הזוגי" ביניהם. ליאת – שהרגישה כבר יותר טוב עם עצמה, ואף התחילה לעשות שינויים, כמו לאפשר לעצמה, בזמן הפנוי שלה, "פינוקים" שממלאים אותה, וגם התחילה לכתוב קורות-חיים ושלחה לכמה למקומות עבודה פוטנציאליים – היתה יכולה עכשיו להתבונן על הדברים גם מזוית הראייה של אבי. מה קורה לאבי כשהוא פוגש שוב ושוב את הבעת הפנים האומללה שלה, כשהוא שומע את הטענות כלפיו. למה הוא זקוק? מה יקרה כש…?
ליאת, שהרגישה כבר יותר מרוצה מעצמה, והתחילה להבין שגם לאבי תיסכולים משלו, היתה מסוגלת בבית להתחיל ולהגיב אחרת. למשל: כשאבי ישב בערב בבית, כמו בהרבה ערבים אחרים, ליד המחשב, מרוכז בעבודתו ולא רואה דבר מסביבו, פנתה אליו ובקשה את עזרתו בהשכבת הילדים. תמיד כעסה על כך שאינו עוזר. הפעם ביקשה – ברכות, ותוך החלטה פנימית שהיא עומדת לגייס אותו איתה. אבי נענה.
בהמשך – בפעם הראשונה בחייהם המשותפים, שמע ממנה אבי – במקום טענה על כך שהוא נעדר כל-כך הרבה – הכרת תודה והערכה על כך שהיא פטורה מבעיות פרנסה ויכולה "לקחת לעצמה את הזמן" עד שתמצא משרה מתאימה עבור עצמה. אבי כל-כך התרגש כששמע זאת ממנה, שמיד הציע, שבסוף אותו שבוע יבקש מאמו להיות עם הילדים, כדי שתתאוורר קצת ויצאו יחד לחופשה קצרצרה.
השינוי שהתחיל מהכיוון של ליאת, המשיך ו"התגלגל" לכיוון של אבי. אבי התחיל להשתנות, בלי לדעת אפילו שהוא רוצה שינוי.
ליאת, שקיבלה תגובות חמות בחזרה, יכלה להמשיך בדרך האמפטית, שבה החלה. היא נעשתה ברורה יותר ובו-זמנית רכה ומחוייכת יותר.
לקראת סיום התהליך הטיפולי, התברר לליאת, שהיא לא באמת מעוניינת לצאת לעבודה, על חשבון גידול הילדים. היא קיבלה החלטה להשאר בבית ולגדל אותם, אלא שעכשיו לא היתה מלווה לזה תחושה של קורבניות, אלא של סיפוק ותחושת מימוש. הבעת הפנים הזועמת שלה, שבה נתקל קודם אבי, מדי ערב בשובו הביתה (ואולי היתה אחת הסיבות הלא-מודעות שלו להגיע מאוחר), התחלפה בהבעה של שביעות רצון , ובערבים (אבי התחיל להקדים לבוא) שיתפה אותו, תוך תחושת גאווה, בחוויות שחוותה עם הילדים, ואפילו במעשי הקונדס שלהם.
אבי וליאת התחילו לצחוק ביחד. סיפורי הקונדסות של הילדים, שבעבר היוו איום על שניהם, הפכו להיות "חוט מקשר" בין שניהם והם הצליחו לא פעם אף להרשות לעצמם להשתובב איתם…
שנה וחצי לאחר שהסתיים הטיפול, צלצל הטלפון. ליאת היתה בעברו השני של הקו. אני רוצה לקבוע פגישה, אמרה.
היא הגיעה לפגישה אחת. בידיה היה ספר ילדים, שכתבה והוציאה לאור.
זאת הקריירה שלי- ילדים וסיפורי ילדים, אמרה.