טיפול זוגי ופרטני בטבע

טיפול מרתוני – מסע טיפולי בטבע
ד"ר ציון בן אלי  וחני סגמן בן אלי

"יפה הוא המדבר… אמר הנסיך הקטן. תמיד אהבתי את המדבר. אתה יושב לך על גבעת חול ואינך רואה דבר ואינך שומע דבר ואף על פי כן משהו קורן ומאיר בדממה… סוד קסמו של המדבר, העיר הנסיך הקטן, הוא שהוא טומן בחובו אי שם מקור מים חיים…"
(הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי)

תקציר

מאמר זה נבנה על סמך עבודתנו בעשר השנים האחרונות – עבודה בטבע עם זוגות ועם יחידים – בקבוצות ובעבודה פרטנית. במאמר זה ננסה להסביר את הרציונאל לעבודה בטבע  ונתאר דרכים מיוחדות אותם פיתחנו. נתאר ונדגים את תהליך העבודה בהרחבה בעזרת שני תאורי מקרה – הראשון מסע עם זוג והשני עם מטופל יחיד.
ההנחה היא שהטבע יכול להוות מצע לריפוי (healing), לרגיעה ולהתחברות לאנרגיות וויטליות.

זהו מסע טיפולי מרוכז, אינטיסיבי, שמהותו חווית המרחבים, מיקוד בצלילי הטבע ורחשיו, קשב לתנועת החיים, ובעיקר חיבור לדממה.
המסע יכול להמשך יום ועד מספר ימים, בדרך-כלל שלושה ימים, בהתאם לצרכי המשתתפים ויכולתם. המטרה טיפול בנפש וברוח, כדי לעזור למטופלים לצאת ממצבי תקיעות ולאפשר  גדילה וצמיחה.
הוא מיועד לאלה שחוו תהליך טיפולי מסורתי ומחפשים מסע אינטיסיבי, אלה שאוהבים את הטבע ומתחברים אליו.

ההתערבות הטיפולית הינה אינטנסיבית. בנוסף לשיחות הטיפוליות, משולבת בה עבודה עם הגוף, שהטבע מאפשר לחוש אותו בראשוניותו ותוך חוויה של שחרור. נעשה גם שימוש בשיטות יצירתיות מיוחדות, כמו: שימוש בטקסים, באמצעים אמנותיים מהטבע, מדיטאציות מיוחדות שנבנו במיוחד לעבודה בטבע ועבודה בהיפנוזה.

כיצד זה התחיל?

כזוג אוהב טבע ומחוייב לעבודה התפתחותית, נבנה מודל העבודה תוך כדי עבודתנו בטבע כמטפלים והתבסס גם על המסעות שלנו כזוג.
במחלך השנים האחרונות, פינינו עבור מסעותינו שלנו, יום קבוע בשבוע, ואחת לחודש – מספר ימים מרוכזים. במסעות אלה נבנה מודל העבודה, שמצאנו אותו יעיל ומאפשר תהליך אינטנסיבי, שלא יכול להווצר בחדר הקליניקה.

המסעות עם המטופלים, נמשכים לאורכו של יום, יומיים או שלושה ימים – מבוקר עד ערב. נכללות בהם ארוחות משותפות, התנסות במצבים חדשים, פעילויות יצירה וגם שיחות מילוליות.
מתגבשת חוויית "ביחד",שנובעת מן העובדה הפיזית של שהות משותפת במשך רוב שעות היום ומהקפדה על שוויוניות בין המשתתפים כולם – מטפלים ומטופלים, כשהתהליך הטיפולי וניהולו הינו, כמובן, באחריות המטפלים לכל אורך הטיפול.

מדוע לצאת למסע טיפולי בטבע?

תכונותיו המיוחדות של הטבע תורמות רבות להעצמה של תהליכים פסיכולוגים, הדרושים לעבודה הטיפולית:

תחושת המרחב של הטבע מאפשרת את ההתרחבות הפנימית לקראת שינויים, שמטבעם נדרשים לתהליך בזמן.

מבנה המסע מאפשר תהליך של ניתוק מסביבת היום-יום, מעצם המרחק ממנה וגם תוך שמירה על כללים, כמו למשל: ניתוק טלפונים. ההתכוונות היא ליצור סביבה שקטה, אחרת מן הרוטינה הקבועה, האנרגיה שהיתה מופנית החוצה, מופנית עתה פנימה. הדבר מאפשר אינטסיביות ויוצר תנאים לתהליך אישי של התפתחות והבשלה.
מנסיוננו במצב זה מתפתחת חוייה טיפולית אינטיסיבית ומיוחדת.

הטבע מאפשר חוויה של קבלה והכלה – הוא מצידו מקבל אותנו לתוכו, מציע לנו את פירות העצים בדרך, את ציוץ הציפורים, את שריקת העלים הנעים ברוח…..  ואנו, מצידנו, נוטים יותר להציע את ליבנו הפתוח ואת הרוך המתלווה לכך. אנחנו לומדים לקבל את הטבע כמו שהוא. לא להתלונן על השמש החמה מדי, על הגשם שמתחיל לרדת, אלא לקבל את כל הגלים המחזוריים שעולים. אנחנו מטפסים על הרים, יורדים בגאיות ולומדים להתמסר אליהם.
זוהי חוויה מרוכזת, השונה כל-כך מן הדפוס המוכר של פעילות של עשייה, השואפת לשינוי. מועצמת חווית הקבלה וההכלה ונוצרת תחושה של נינוחות והתמסרות, שמאפשרת לתהליכים להתרחש.

ההליכה, שביום-יום משמשת כאמצעי להגיע ל"אן שהוא", נחווית בטבע כתהליך. במקום "לכבוש את ההר", במקום להגיע ליעד, אנחנו מתנהלים בתוכו בערנות ובקשב, בסקרנות ובחקירה. משם מתאפשרת חקירה עצמית, חיבור לשקט וחיבור לעוצמה הפנימית שלנו. אנחנו נעשים מודעים לקולות, לתנועות (משב הרוח, ריצת האיילה, או שפן הסלע), מתחברים למרחב, שרק ממנו מתאפשרת התבוננות במתרחש ומפתחים את הערנות והקשב לחוץ, ובעקבותיו -לפנים.
אנחנו נעשים מודעים לרחשים הפנימיים ול"גלים" הפנימיים – שקט/סערה, חוזק/חולשה, עונג/כאב….. ויכולים בעקבות כך לשחרר ולהרפות מ"חליפת התרבות" ומ"חליפת ההשרדות" ולחזור לאוטנטיות הטבעית שלנו.
השלב הבא יהיה, כמובן, לאמץ דפוסי התמודדות נכונים (מכוונים) ויעילים.

במסעות מסוג זה ישנה האפשרות להשתמש באלמנטים טיפוליים מגוונים, שמתאפשרים בטבע, כמו מדיטציה הנעזרת בשקט שסביב, עבודה היפנוטית המתחברת להתרחשות של כאן ועכשיו, עבודת גוף נפש שניזונה מן הראשוניות שלנו כיצורים חיים, והבעה ויצירה המשתמשת בחומרים שסביב.

אחד הדברים המייחדים את דרך העבודה בטבע במודל המוצג הוא חוויית ה"ביחד"של מטפלים ומטופלים, ששונה מטיפול רגיל. שני מטפלים ומטופלים –  המתבונן הבלתי מנוסה כמעט לא יבחין בהבדל ביניהם,למרות זאת גבולות המטפל-מטופל הם ברורים. מאוד ברור מי מוביל את התהליך, מי "עומד על המשמר", מי נמצא למען מי, מי מתכנן ומאפשר.
מן הצד השני, השהות המשותפת, הממושכת והמרוכזת מאפשרת את היווצרותו של מיפגש בלתי פורמלי, שיוצר חוויה של חום ומגע אנושי. השוויוניות וההקפדה על חוסר שיפוטיות וקבלה, המודלינג של המטפלים וההתנהלות הרכה, מאפשרים את הסרת ה"קליפות", מאפשרים לבני הזוג או ליחיד להגיע לפתיחות אישית ופתיחות הלב ובהמשך מאפשרים את השינוי.

תאורי מקרה

המסע הזוגי של רינת ויואב

רינת ויואב (שמות בדויים. שונו פרטים מזהים, על מנת לשמור על פרטיותם של המשתתפים), בשנות החמישים לחייהם, נישואים שניים – מזה  שנתיים. לכל אחד מבני הזוג שלושה ילדים  גדולים, הגרים מחוץ לבית.  שניהם אקדמאים עוסקים במקצועות חופשיים.
הסיבה שבחרו בתהליך של מסע טיפולי בטבע היתה ששניהם עברו בנישואיהם הקודמים  טיפול אישי וזוגי. הם אוהבים את השהיה בטבע והרגישו שהם בשלים ומוכנים לתהליך יותר אינטיסיבי.
יואב היה מי שדחף לתהליך. הוא התקשה מאד לאחרונה לעמוד בעימותים שבינו לבין רינת. המריבות נעשו תכופות יותר וכמעט יומיומיות. בני הזוג מצאו את עצמם ניצתים בכעס רב לעיתים קרובות, ואחר-כך מתרחקים האחד מהשני לשעות ארוכות ולפעמים לימים של "ברוגז".

תחילתה של העבודה עם הזוג היתה בקליניקה שלנו. ניפגשנו איתם ארבעה מפגשים, בהם למדנו עליהם, על דרך ההתנהלות שלהם. עזרנו להם להקשיב "מן הלב" האחד לשני והחלה להסתמן הקלה ביחסים, כשבני הזוג יכלו יותר ויותר לראות את המצוקה, שעומדת מאחורי הכעסים שלהם זה על זו.

המסע הטיפולי האינטנסיבי תוכנן לשלושה ימים. שכרנו שני חדרים במלון, שהאחד מהם היה מרווח יותר, עם פינת ישיבה ובה ניהלנו את המיפגשים, שדומים במהותם לאלו שנערכים בקליניקה.
יחד עם בני הזוג בחרנו למסע את איזור ים המלח. ידענו שיש להם קשר מיוחד למקום, עדיין לא ידענו מדוע. הרעיון קסם להם.

ארוחת בוקר משותפת היתה התחלה טובה, הדרגתית, נחיתה רכה לתהליך שיהיה בהמשך.
גיבשנו בשיחה משותפת את מטרות הסדנא עבור כל אחד מבני הזוג ועבור שני בני הזוג כיחידה. הם לא הציבו מטרות ברורות, אלא דיברו בעיקר על רצון לשינוי. החלטנו בשלב זה לזרום איתם, ידענו שהדברים יתרחשו בטבע.

לאחר הנסיעה פגשנו את רינת ויואב בחדר במלון, אותו קבענו כקליניקה. החדר צופה לים המלח והיתה זו שעה יפה של היום. האור שהשתקף מהמים היה נפלא  והיתה התרגשות ותחושת ציפייה.
התחלנו בחיזוק החלק החיובי ואכן היה להם הרבה מה לומר אחד לשני. ביקשנו שידברו על תקופת ההיכרות שלהם – מה מצא-חן אחד בעיני השני, מה אהבו, למה כל אחד נמשך.
זרימתה של השיחה גרמה להם להרגשה טובה והם הצליחו לחזור לאותן תחושות ראשוניות של היכרות, לחוויית האינטימיות וההתרגשות ששררה ביניהם אז.

השלב הרומנטי

כדי להמשיך ולהעצים תחושות אלה  ירדנו איתם לחוף הים. התרגשות רבה ניכרה על פניהם, הם התחבקו בחום. לרגע הופתעתנו ואז, כמובן, עלתה שוב החוויה של פגישתם הראשונה בחוף זה עצמו שבים המלח.  שניהם היו בחופשה, כל אחד בנפרד,וכמו בסיפורים, כשהאוכל התעכב והתור למזנון התארך, הם מצאו עצמם  משוחחים זה עם זו…..

נוצר, גם עכשיו, מפגש אמיתי, חיבור מחדש של שניהם, חווייה של "ביחד". העובדה ששיתפו אותנו בהתרגשות והרשו לעצמם לחוות אותה איתנו, "הכניסה" גם אותנו לחוויית ה"ביחד".

הפילוסוף מרטין בובר, שעסק רבות במפגש הבין-אישי, במפגש שבין אני-אתה,  הדגיש את הנוכחות ואת ההתכוונות להכנס לעולמו של האחר. באחד ממאמריו הוא מתאר כיצד אדם העומד על חוף ומסתכל על המים, לעולם לא יצליח לחוות את החווייה של להיות בתוך המים, לעומת אדם המעז להרטב וחווה את החווייה בגופו.
כשעמדנו שם יחד על חוף הים, הרגשנו את ההתרגשות שלהם.  נכנסנו איתם ל"ים הרגשות" והדרכנו אותם להתכוונות ונוכחות מלאה האחד עם השני.

כדי להעמיק את החווייה, הנחנו אותם להתרחב במודעות לתוך הטבע שסביב, לתוך רחשם של גלי הים, לתוך הריח של המליחות.
גם אנחנו, המטפלים, חווינו חוויה של התרחבות והתמזגות, של התעלות ואחדות, שהיה בה משהו מחבק, עוטף, משהו קדוש.

"לעמוד על המשמר" בנחל משמר

למחרת, יצאנו לאחד הנחלים  בסביבה, נחל משמר, אחד היפים שבהם.
ירדנו במורד הנחל.  הזוג הלך יד ביד. נראה היה שהאינטימיות של יום האתמול עדיין עוטפת אותם.
הנוף היפה, מזג האויר המאוד נעים, הכל יחד, הוסיף ויצר אנרגיה של שמחה. הם נראו מאושרים, כנראה כמו בעת שהכירו, שם על שפת ים המלח.
השביל יצא מהנחל וטיפס במתינות, במעלה הגבעה, הצופה לים.  גבים יפיפיים נראו מצדו האחר של הנחל, כמו סוככו עליו. מצב הרוח היה מרומם. מידי פעם גם נשמעו קולות שירה ספונטנים.

לפתע, הופרה השלווה. נשמע צלצול, שכאילו אינו שייך, צלצול טלפון. יואב היה הראשון שהגיב ותפס שהצלצול הגיע מהתרמיל של רינת. גם היא נראתה מגיבה מתוך האוטומט שלה ובאופן ספונטני ענתה לצלצול. למרבה האירוניה, היתה זו אחת מאותן שיחות, שכולנו רוצים לוותר עליהן. מעברו השני של הקו היתה נציגת מכירות של תיאטרון, שמציעה לחדש את המנוי. השיחה חסרת התכלית, רק הוסיפה וליבתה את אש הכעס אצל יואב. נראה שהגוף שלו מגיב מאיזו תוכנה עתיקת-יומין, שאין לו שליטה עליה. ידו נשמטה בכעס מתוך ידה, כאילו אינה רוצה להיות שותפה למעשה זה. פניו, שזהרו בחיוך של אושר, בשעה האחרונה,  השתנו בן-רגע לחיוורון. הוא נראה זועם ובשיניים קפוצות סינן לעבר רינת: "ביקשו לסגור טלפונים", "בשביל מה את צריכה טלפון פתוח באמצע המדבר?", "את תמיד עושה ההיפך"

לא התערבנו בשלב הזה. היה לנו ברור שעולה כאן אחד הדפוסים הבעיתיים שביניהם, ואיפשרנו לזה להיות.
הדרמה לא הסתיימה כאן, אלא כדרכן של דרמות, התעצמה. יואב הרחיב צעד ותפס מרחק. כל שפת גופו הביעה כעס. רינת נראתה מופתעת, אינה מבינה את העוצמה. מה רוצים ממנה? היה זה צלצול טלפון. אז מה? פניה הביעו פגיעות ועלבון.

כשאנחנו עוקבים אחר שניהם, המשכנו במסלול המתוכנן, ובינתיים מבלי להתערב. רק צפינו והתבוננו בדינאמיקה שבין בני-הזוג. הוא זועם היא פגועה, נשכחה מהם האהבה. שניהם כואבים וחסרי-אונים.
בינתיים, "הטבע עושה  את שלו",  הגענו למעיין נסתר, שנראה כמו בריכה ומימיו צלולים. מול עינינו התנשא מצוק לגובה של עשרות מטרים, לאורכו טפטפו זרזיפים של מים, שרישומיהם נראו על הקיר, כמו צוירו ביד אמן.
אנחנו, המטפלים, בעודנו נפעמים מהמראה, דרוכים בקשב רב למתרחש אצל בני הזוג . יואב ורינת לא  לגמרי "התפנו" כדי להנות מנפלאות הטבע שנגלו. הם ישבו שם חווים את כאבם, שקועים עמוק כל-כך ב"סיפור הטלפון", כבולים, כמו אינם יכולים לשחרר את אזיקי הסיפור בו הם שקועים.

זוג צפורים הופיע מולנו, שניהם גילו פיסת לחם, שהושארה שם ממטיילים קודמים.
אחת הציפורים חטפה ראשונה את פיסת הלחם. השנייה – פשוט התרחקה, זזה, כאילו ידעה – הפעם הפירור אינו שלה. הפנינו את תשומת-ליבם של יואב ורינת לדינאמיקה של הציפורים.
ושאלנו היתכן שהצפורים נמצאות שם "במיוחד בשבילנו", שיש להן "מסר" עבורנו?

רינת הגיבה: מה שאני אוהבת אצלן שהן לא עושות עניין. תוך שניות ספורות כל הסיפור מסתיים, כלא היה, והן עפות וממשיכות. אני מקנאה בציפור, שאינה מרגישה מותקפת ."לו הייתי ציפור…"

יואב לא הגיב.  נראה שעדיין אינו רואה את "הפלא", אלא נשאר עסוק בסיפור הפלא-פון. בשלב זה לא ראה , אלא את סיפור כאבו שלו.
חזרנו להקשיב לרינת, שנראתה כמדברת ליואב, מבלי לפנות אליו.
מה דעתך לשאול אותו, עודדנו אותה.
היא פנתה אליו ברכות, מצליחה, כאותן צפורים, להתעלם מ"סיפור הטלפון" ושואלת אותו לדעתו. שלושתינו, מצאנו את עצמנו, מקיפים את יואב במעגל תומך.
לאט לאט, עלו דמעות בעיניו.
אני יודע שהייתי יכול להתעלם, אני יודע ש"נתקעתי" שם עם סיפור הטלפון. זה חזק ממני. הראש אמר לי להרפות וכמו "הילד הרע" שנאחז, לא יכולתי לשחרר.
עזרנו לרינת להיות שם איתו, להקשיב, להכיל, להבין שלא היה זה נגדה, אלא קשור לחוויות מוקדמות של חייו, בהן הרגיש שרצונותיו אינם נחשבים, שלאיש לא איכפת.

כשהחזרנו את תשומת הלב לציפורים, כבר היה מסוגל יואב ואמר:  הן בוודאי רוצות לספר על האפשרות  להתרומם ולעוף ולהתפנות לעוד סיפורים.

תובנת הציפור

במדיטציה, בה סיימנו, לקול טפטוף המים מהמעיין וציוץ הצפורים,הובלנו את בני הזוג להוסיף בדמיון את היכולת להגביה עוף, כמעוף הצפור, לפרוץ את הגבולות ולהפתח למרחבים ולאפשרויות.

את העבודה המשותפת שלנו באותו יום סיימנו, בחדר הקליניקה שבמלון, בדיאלוג התכוונותי, סביב הנושא שעלה בטיול. עזרנו להם להשאר מכוונים וקשובים, כשמעוף הצפורים חוזר ומזכיר לנו ולהם את היכולת להגביה ראות. משם הדרך ליצירת סיפורים אלטרנטיבית נעשית אפשרית יותר.

סיפור הטלפון של רינת ויואב שהיה קשה רגשית, לצד הקושי הפיזי של ההליכה באותו יום, גם הוא הסתיים "בנווה-מדבר" של הקלה. הם חוו התפתחות וגדילה ביכולתם "לצאת מהסיפור" ולהתרחב  לסיפורים אחרים, ואף להגביה עוף, ולהתבונן מנקודת מבטה של הציפור.
נקודת המבט החדשה היתה מעבר לפגיעה ולעלבון, ביכולת לראות שהסיפור אינו נגדי ושהתוקפנות מקורה בכאב. ממקום זה ניתן היה לחזור לטבענו האמיתי, שאינו נוטר ונוקם, אלא מאפשר וזורם.

את שלושת ימי המסע סיימנו בנחל ערוגות בהליכה "למפל הנסתר".
השביל עובר בקניון צר בתוך מים.  בחרנו ללכת בדרך המשקיפה מעל.
כמו במצבי חיים – אפשר כך וגם כך – מלמעלה לא נרטבים, אך גם לא מרגישים את מגע המים.

כשהגענו אל המפל הנסתר, נפתחה ליואב ורינת דלת לעוד רמת-מודעות, שנסתרה מעיניהם קודם. הם הביטו, יחד איתנו, על המפל, שלפתע נגלה (זוכרים? –המפל הנסתר). הם ואנחנו הופתענו לשמוע את המילים שיצאו מפיו של יואב: "הייתי רוצה לשנות אותה, אבל זה לא כל-כך מצליח". "גם אני צריכה לעשות כמה שינויים עם עצמי", הדהדו המילים מפיה של רינת.
יכולנו ממש לשמוע את צליל "האסימון שנפל". הם נראו מאושרים.
זו היתה מעין חגיגה לשבת איתם שם, להרגיש את זרזיפי המים ולסיים בהעמקה במדיטציה ,לתוך התובנה, דרך תחושות הגוף. היתה זו מעין "מסיבת סיום", שבה דווקא הומעטו המילים והתחדדו החושים, שקלטו את צליל המים המרגיע, את השקט שמסביב ואת הנינוחות שהולכת ומתפשטת בגוף.
ש ק ט !

המסע של דני – מסע אישי

דני (שם בדוי), מנכ"ל בכיר בהיי-טק, בסביבות גיל ה-40 נשוי פלוס שתיים, פנה לטיפול בגלל נטייה למצבי רוח דכאוניים,שהתגברו במיוחד בסופי שבוע והכבידו מאד על האוירה הזוגית ובבית בכלל. דני התלונן גם על איבוד עניין בעבודה, על חוסר חשק מיני, על שעמום בפעילויות המשפחתיות ועל האדישות שהוא מרגיש לילדים.
כששמע על האפשרות לצאת למסע מרוכז בטבע של מספר ימים, נראה מתלהב פתאום, הוא נהנה להרגיש שוב התלהבות, "חשק". דני היה בטיפול אישי בעבר, השתתף במספר סדנאות ונשמע נחוש שזה בדיוק מה שהוא זקוק לו – טיפול אינטנסיבי שמשלב כמה שעות הליכה ביום. הכנרת משכה אותו ,והוסיף, שגם הכיוון הרוחני.

לאחר תהליך של איבחון ויצירת קשר, שנמשך שלושה מפגשים בקליניקה, פנינו צפונה למסע של שלושה ימים.
נפגשנו עם דני בכנרת – בנקודת תצפית,שאיפשרה לנו להנות מן המראה המרהיב ביופיו, מראה פריסתה של הכנרת במימדיה המלאים -במלוא אורכה ורוחבה. עמדנו במרומו של הר המתנשא מעל כולם. הכנרת פרושה לפנינו בתהום הוויתה, מוקפת בהרי הגולן עליהם עמדנו , ובהרי הגליל מן העבר השני. היתה זו שעת שקיעה, שהתחלפה בדמדומים אדומים זהובים ולאחריהם בהדרגה השתלטה החשיכה. עמדנו נפעמים מהמרחב והיופי הפרושים שם במיוחד עבורנו, מתרגשים, חווים את פלא  הבריאה, שנראה כאילו קיים שם רק עבורנו. חשנו ברי מזל לעמוד מול היופי הזה ובו-זמנית חווינו את עצמנו כה קטנים מול העוצמה האדירה הזאת.
היתה זאת חוויה של מירקם מאוחד ומאחד בו זמנית. כאילו התבקש אז לאחוז ידיים. הגוף הרגיש מתרחב והנשימות העמוקות לתוך בית החזה הזרימו חיות ועוצמה. כאן התהוותה לראשונה  חוויית ה"ביחד" שתמשיך ותלווה אותנו לכל אורך המסע . אחיזת הידיים של שלושתינו התרחשה כמעט מאליה, ה"ביחד", שנראה לכאורה כמטשטש את גבולות הטיפול, בעצם חיזק אותם, כמו בא להגיד שאנחנו יחד באותה סירה. תחושה זו עמדה בצידה של תחושת הבטחון שהסירה מנווטת וקברניטיה מכירים היטב את הדרך ואת היעד אליו יש להגיע .

באותה נקודה שם למעלה, הנחנו את דני לראות את עצמו במבט "על הגובה", להיות ער לשנוי נקודת ההסתכלות. היה משהו פיזי בתחושת הגובה, שאיפשר להרחיק מבט אל האופק. שם גם נתן דני ביטוי ליעד – לאן ירצה להגיע בסיום המסע?
שמענו אותו מבטא את רצונו למצוא סיפוק במה שהוא עושה.

כשישבנו אח"כ מתחת לעץ, לשיחה הטיפולית הראשונה, התמקדנו באנרגיה של השמש השוקעת. הנחנו לו לתת ביטוי לאותם דברים שהיה רוצה להשאיר מאחוריו ולתת להם לשקוע עם השמש ובמקביל – לנסח לעצמו את  ה"זריחה" שהיה רוצה.
היתה תחושה שנוצרת שפה משותפת לקראת המטרות והיעדים שלפנינו.

אנחנו צוללים לתוך התהליך

את הבוקר של היום השני התחלנו  בהליכה לאורך הירדן. הנהר מקודש לנוצרים ובו עוברים הצליינים תהליך של טהרה.האם מי הירדן ישמשו גם את דני במסעו כמקום לטהרה?

ישבנו יחד על האבנים הענקיות ורגלינו נוגעות במים, הנחנו את דני לתת לעצמו להרגיש את המים הזורמים ואת יכולתם לטהר – לשטוף את הפחדים והכאבים ואת כובד משקלם, וגם לשטוף את כל מה שנראה שיכול להפריע לתהליך הריפוי של המסע הזה.
הוא עמד שם מהורהר, "כעץ שתול על פלגי המים", ובהדרגה – נראה שקט יותר ויותר. דני התחיל לאסוף קליפות שנשרו מהעץ, אסף ושחרר והניח להם להיסחף  עם הזרם. בקול איטי ושקט אמר שהוא מניח עליהם את המשא הכבד, שאינו רוצה לשאתו יותר.
היה זה מעין משחק ילדות, שבו משיטים "סירות", אך היה זה גם מעין "תשליך" של פחדים ומשאות.

גם אנחנו הצטרפנו – כמטפלים – הצטרפנו למשחק וגם ל"תשליך" ושלחנו יחד עם דני את קליפות העץ  לשוט ולזרום עם המים. הצטרפנו, כשותפים לכאב האנושי. היה מרגש לראות את שלושת קליפות העץ, כמו ארבע סירות קטנות, שטות להן אט-אט במורד הנהר. ישבנו שם והתבוננו בשקט – איש בקליפתו. הנחנו את דני להיות ער לכל מה שעולה ולאפשר לתחושות, למחשבות, לרגשות לעלות ולהיות.

המשכנו להיות ממוקדים במטופל שלנו, שנראה כאילו מי הירדן הקדושים העניקו לו שקט.
מאוחר יותר, בשיחה, קיבלנו אישור לשקט שדני חווה.

מטפסים הכי גבוה

למחרת,עם אור ראשון, אנחנו כבר מעל הכנרת על הר הארבל, מצפים לזריחתה של השמש.  הופעתו של יום חדש. שעות הבוקר המוקדמות, האויר צונן וצח, שקט, ניתן לחוש באנרגיית ההתעוררות וההתחדשות. במדיטציה התכוונותית אנחנו מצטרפים להתעוררות הזו, כדי להעמיק את הקשב והריכוז בהתכוננות לקראת האור.

היתה זו הכנה לשלב הבא שיהיה במבצר ארבל. מבצר בן אלפיים, בו הסתתרו החשמונאים מפני צבאות רומי. המבצר נראה כאילו הוא חלק מן ההר. במהלך השנים הפך למקום התייחדות וריכוז למאות נזירים.
דני שאוהב ללכת ברגל ובעיקר אוהב את האתגר הפיזי (וגם אנחנו) תאר אח"כ את אותה שעה של הליכה רגלית כתחושה של ריחוף והתרגשות.
עם הגעתנו למבצר נוצרה כבר בשלות (אחרי הריחוף) להעמיק את החווייה המדיטטיבית, המתבוננת, הצופה, ערה וקשובה.

תהליך הטיפול בטבע מאפשר העמקה וההסתכלות פנימה. נעזרנו באיכויות של המקום (זוכרים? – מבצר ומקום התבודדות לנזירים) ובקשנו מדני למצוא לעצמו מקום שנראה לו מתאים להתייחדות ולהתבוננות פנימית. הגוף, העייף מן הטיפוס ורווי ההתרגשות מן הזריחה ומנהר הירדן, מצא לעצמו די מהר את הפינה לשבת בה. אנחנו, ששמרנו על מרחק בטווח ראייה ושמיעה, הופתענו לשמוע , אחרי מספר דקות, קול של בכי. ראינו את הפרץ שנפרץ ועולה ובחרנו שלא להתערב, כדי לאפשר לו להיות בדיוק כפי שהוא. ידענו שבסיומו של הנחשול תהיה הקלה.

אח"כ סיפר ששנים לא בכה. כששאלנו אותו מה הוא מרגיש בגוף, הוא הצביע על הלב ודיבר על כאב חזק בחזה. (לאחרונה אף ערך בדיקות ששללו ממצאים פתולוגיים). לראשונה סיפר עכשיו על קשר אהבה, שהוא מקיים מחוץ לנישואין, קשר של מספר שנים, שראשו מנחה אותו לסיימו, אך לבו אינו מאפשר.
"אני לא יכול יותר לעמוד בזה. אני חייב להחליט" מירר בבכי. החזרנו את תשומת-הלב אל הלב. בהדרגה נרגע הבכי וניתן ביטוי במילים לרגשות האשם כלפי אשתו, כלפי הילדים ואפילו כלפי הוריו, שראו באשתו בת שלהם.

מסעותינו שלנו בטבע לימדו אותנו שדווקא העדר חשיבה, שדווקא שחרור הרצון למצוא פתרון, דווקא הם מאפשרים. לכן בחרנו בשלב זה לעצור את השיחה ולהתחיל לרדת חזרה. הנחנו את דני להפנות את תשומת הלב לשביל עליו הוא פוסע, לפריחה שלצידי השביל, לציוץ הצפורים, ללכת ולהקשיב.
צעדנו מאחוריו.
לקראת סיומה של הירידה, כאילו "נפתח" השביל. היה שם בית, שדייריו התערבו ב"עיצובו" של השטח סביב.אי אפשר היה שלא לעצור שם ולהבונן.
השתמשנו במה שהופיע בפנינו. תוך שאנחנו, שלושתינו, מפנים את המבט לכיוון הבית, עלתה, כאילו מאליה, השאלה ששאלנו את דני: מי מחכה לך שם בבית?  לא היה צריך לדמיין. הבית היה שם… והוא ראה….
את מי? – שאלנו.
הופתענו מהתשובה – הוא שתק לרגע ואמר: את אשתי ואת הילדים שלי.

שוב עלו דמעות. הן היו שונות מהבכי של קודם. ההוא כאילו שטף את שהתבהר עכשיו. הדמעות של עכשיו התלוו, בעוד רגע, בצחוק.

השיחה שאח"כ היתה בחדר הקליניקה שבמלון. עלה סיפור הנישואים של הוריו, שמשפטים כמו: אני נשארת איתך רק בגלל הילדים, הדהדו בחלל הבית של ילדותו.
נראה היה לדני, שמשך שנים לא נפרד – לא מאשתו ולא מאהובתו, כהמשך לסאגה המשפחתית שבה גדל.

הוא היה זה שהציע שנזמין ליום האחרון של המסע את אשתו וילדיו. תיכננו יחד איתו טקס של בחירה והתחייבות מחדש. ערכנו את הטקס באותו נהר, בסמוך לאותן אבנים גדולות והפעם הצטרפו גם אשתו וילדיו ל"השטת הסירות", ואלה לא נשאו עמן עכשיו את המיותר, אלא את המחוייבות והחזון.

את המסע כולו סיכם דני בשתי מילים, שמשמעותן כפולה: "חזרה הביתה".

הרהורים של סיכום:

תהליך של טיפול הוא תהליך שמטרתו לעזור למטופל "להתיר קשרים" תקועים, לפתח מודעות והבנה ולאפשר שימוש ב"ארגז כלים" יעיל. זהו תהליך שמשתמש בלב. אנחנו לומדים לפתח אמפתיה, להקשיב מתוך יכולת של קבלה והכלה, להוריד את השיפוטיות. לצד כל זה מושם דגש על העצמה אישית, על ביסוס המרכז הפנימי של האישיות, כשהמטרה הינה התחברות לשקט הפנימי ולעמוד השדרה הפנימי, כך שנוכל לנהל את חיינו בתחושה של שביעות רצון, סיפוק ומימוש-עצמי.
טיפול בטבע מאפשר העצמה של כל אלה.

אנחנו מאמינים שהיה משהו, בשלושת הימים האלה בטבע, שזרז תובנות והאיץ תהליכים, בזכות ההתבוננות, הקשב, ההתכוונות וההתמסרות שגוייסו שם, ותחת כנפי עוצמתו של הטבע התאפשרה התרככות, זרימה ועוד אהבה.

הטבע מלמד אותנו על התנהלות של כאן ועכשיו ללא משקעים, ללא התחשבנויות, ללא זכרונות עבר, ללא פחדים מהעתיד. הצפורים שהתגלו מול עינינו לא נראו דואגות ממחטף של מזון, לא נראו נעלבות. נראה היה שהן ממשיכות ומתנהלות ואפילו מגביהות-עוף, כשהגוף והכנפיים שלהם מובילים אותם בבטחה להמשך. גם בעלי חיים (צב, למשל) שפוגשים בסכנה, יכניסו את ראשם מתחת לשריון, אך לא יגיעו לקבעון.

המרחבים  של הטבע מאפשרים לנו לחזור ולהזכר בטבענו האמיתי, לשוב ולהתרחב מתוך האני המצומצם אל מרחב האפשרויות. ההתנהלות שבטבע עוזרת לנו להזכר ולחוות התמסרות, התכוונות, ונוכחות.

רינת ויואב נפתחו אל מרחבי הטבע, כבר באותו ערב ראשון, שבו עמדו מול האופק הרחוק מעבר לקו הנראה  של ים המלח. היה משהו במעמד הזה שמחזיר לתחושה של צניעות, לחיבור אל הסובב אותנו, לתחושה של היותנו חלק מהמרחב העצום הזה. גם דני נפתח לאותם מרחבים, כבר בתצפית שמעל הכנרת.

רינת ויואב, שעמדו מול אתגרי הזוגיות, הצליחו להגיע ל"נווה מדבר".
דני, שחווה את ההתלבטות והצורך להחליט, גילה את התשובה מאליה, מתוך השקט, אליו חזר.

שימוש בשני מטפלים -"טובים השניים מהאחד"

כזוג, שעובד הרבה יחד, אנחנו עושים את העבודה בקשב ובנוכחות.  אנחנו חופשיים בהתנהגות שלנו ויחד עם זה ערים להזדהות ולמודלינג שבהתנהלות שלנו. בהיותנו שני מטפלים שמובילים את המסע, אנחנו נעזרים אחד בשני וערים יותר – משתי זויות הראייה שבזכרי ובנקבי.

כל החלקים האנושיים באו לידי ביטוי: היינו עניניים ויחד עם זה יכולנו לשמוח, ואף להרגיש חופשיים לצחוק ולבכות יחד עם המטופלים שלנו. הרשינו לעצמנו להיות אוטנטיים. היינו בעלי הידע והמובילים של התהליך ובו-זמנית היינו בני זוג, הנמצאים במיפגש אנושי עם אלה שהובלנו.
אנו עצמנו למדנו צניעות והתמסרות במיפגש האנושי של שותפים במסע החיים.

זהו מסע אמיץ, שדורש תעוזה מההולך בו. יש בו אינטיסביות שמביאה לחשיפה ברמה עמוקה ולגילוי פנימי.
המטפל וגם המטופל צריכים להיות אוהבי טבע ומתחברים אליו, לכן שיטת טיפול זאת אינה מתאים לכל מטופל וגם לא לכל מטפל.