להפוך פחד לאהבה

להפוך     פחד     לאהבה

טיפול זוגי רוחני

ד"ר ציון בן-אלי
חני סגמן – M.A.

"המסע האמיתי של גילוי מתרחש, לא בחיפוש אחר שטחים
חדשים, אלא בהסתכלות על אותם דברים בעיניים אחרות…"
(מרסל פרוסט)

לפני זמן לא רב הגיע לידינו ספר עב-כרס – שמו "ספר הניסים". הספר סיקרן אותנו מאד.
בעלעול בספר גילינו שכדי שיתרחשו ניסים נדרשת עבודה רבה, שכוללת למידה תיאורטית ותירגול יומיומי. ניסים אם-כן לא מתרחשים סתם כך !
היה משהו בספר ש"תפס" אותנו מיד והוא ההגדרה של נס.
מהו נס, אם-כן? – פחד ההופך לאהבה.
תארו לעצמכם עולם שבו לא רק שאין פחדים, אלא במקומם – רק אהבה. אכן נס !!
הרעיון ריתק אותנו.

נתחיל בסיפור האישי שלנו. שנינו "בעלי ניסיון רב בקשר" (20 ו-30 שנה). שנינו "פרודים טריים".  שנינו ביחד  "זוג  צעיר", שרק החל את דרכו המשותפת.
הספקנו כבר לגלות, את מה שידענו מראש, שהקשיים לא פוסחים מעל מפתן בתינו, שהקונפליקטים מצליחים לעיתים לדחוק אותנו לפינות "חשוכות", מעוררים פחדים, מגייסים
את מנגנוני ההגנה.
"אמרנו לכם!" – אומר "הקול השיפוטי",  "מה חשבתם שאצלכם זה יהיה אחרת ?" – מזכיר "המצליף הפנימי".
מולם  אט- אט  מצליח להרים את ראשו "קול החיים" : "הבטחתם לעצמכם להביט לקשיים
עמוק בעיניים, לעמוד מולם, לפענח אותם, לגדול מתוכם".

כשני מטפלים נעזרנו במצע התיאורטי, המדגיש ריפוי,  ובכלים, המשכללים את יכולת ההכלה.  "הקול השיפוטי" אכן קצת נרגע ו"קול החיים" התרווח יותר במרחב שהתאפשר.
יחד עם זאת המשכנו לחוש את הפחדים, שבמהירות עצומה מתעוררים ומגייסים את
"צבא ההגנה"  הפרוידאני.

להתחייבות ההדדית שלנו להצליח הפעם,  גייסנו גם את יכולתנו הטיפולית והמחשבתית
וגילינו שהפחדים לובשים צורות של סיפורים שה-MIND  שלנו לא מפסיק להוסיף
להם עוד ועוד פרטים ונתונים.
התחלנו להתעייף.  והפעם הרי החלטנו לא לאפשר לעצמנו להתעייף מהקשר, בחרנו לתת
לעייפות להשתלט על הסיפור … ועוד סיפור… ועוד סיפור…
פחדים וסיפורים … פחדים וסיפורים …

מצאנו עצמנו מתייחסים לסיפורים, שהפצעים שלנו מזינים.
כל אחד והסיפור שלו. הסיפורים ניזונים מן העבר, ניזונים מ"עובדות" ו"נתונים" עכשוויים,
מעצימים את עצמם כדרמות בהרבה פרקים.
מי מאיתנו אינו מצליח לזהות את הסיפורים של חייו ? – פעמים אנחנו עצובים כי פגעו בנו, פעמים אנחנו "רותחים" מזעם כיוון שריכלו עלינו, פעמים אנחנו מתמוגגים מאושר כיוון שהיללו ושיבחו אותנו, או כיוון שזכינו בירושה גדולה וכך הלאה וכך הלאה – סיפור רודף סיפור, מעלה תחושות, רגשות, מחשבות ואנחנו נסחפים בתוכם, מזדהים עם הדמות שבסיפור ומיטלטלים הלוך ושוב עם הגלים – גלים של פחד מפגיעה, מזלזול, מהגבלה, מדיכוי – בונים סיפורים, המסתמכים על העבר ונזהרים מן העתיד.
פחדים … וסיפורים …פחדים… וסיפורים…

הגדרנו לעצמנו את המשימה  –  להפוך פחד לאהבה !

כמטפלים שאלנו את עצמנו האם נוכל להצליח לקדם זוגות לשלב בזוגיות שאנחנו עדיין לא
הגענו אליו, האם נוכל להוציא זוגות מהסיפורים שלהם, אליהם הם חוזרים שוב ושוב.
מצאנו שגם אנחנו כזוג וגם המטופלים שלנו חווים הקלה מאד גדולה בתהליך של הכלה (שיש בה הקשבה והבנה עמוקה) ובכל-זאת בקונפליקט הבא מגייסים שוב את כל ה"סימוכין וההוכחות", הבונים את הסיפור העכשווי, את הדרמה העכשווית.

יום אחד אחרי כמה דקות של ניהול קונפליקט בינינו, מצאנו עצמנו צוחקים צחוק גדול, צחוק משוחרר.  לרגע היינו מופתעים מעצמנו – כועסים וצוחקים ?  הייתכן ?
הצלחנו "לצחוק על הסיפור" של עצמנו. הידד !!
יותר מאוחר, כשבחנו את ה"נס", נזכרנו בשני זוגות מטופלים בקליניקה שלנו.
אחד מהם הוא זוג צעיר, שהאישה בהריון והם מדווחים על שיפור משמעותי ביחסים ביניהם.
אלא מה?
"אנחנו לא באמת בטוחים שזה יחזיק מעמד", הם אומרים, "אולי זו סתם הצגה?!"
"אני" –  אומר הגבר –  "מגיב מאד ברגישות כלפיה עכשיו כיוון שהיא בהריון".
"ואני" –  אומרת האישה –  "חסרת אנרגיה כדי להתעכב על כל אותם דברים שהרגיזו אותי קודם".
אנחנו, כמובן (המטפלים), לא יכולנו שלא להציע : "אולי תישארו בהצגה הזאת גם אחרי
הלידה ?"
הזוג השני הוא זוג מבוגר יותר. באחת הפגישות הם סיפרו על מריבה קשה ביניהם. היה זה יום שישי והכעסים לא רק שלא שככו לקראת השבת, אלא אף הסלימו.
אלא מה ?  –  בשבת בבוקר הגיעו אורחים. לכבודם "לבשו" המארחים ארשת פנים חייכנית והם נהגו בכבוד וברגישות לא רק עם האורחים אלא אף זה עם זו. יום השבת עבר בנועם. עם צאת השבת עזבו האורחים ואילו הזוג שלנו נשאר בבית.
"שלא תחשוב ששכחתי את הריב שלנו" – אמרה האישה – "נגמרה ההצגה".
שוב חזרו פניהם לזעוף ומילים עוקצניות ופוגעות חזרו להישמע בבית.
גם הפעם לא יכולנו אנחנו המטפלים שלא לשאול : "ומה,לדעתכם, היה קורה אם הייתם נשארים באותה הצגה, בסיפור של שבת ולא בהצגה של שישי ?"

הזוגות, איתם אנו עובדים כמונו, המטפלים, נאחזים.
נאחזים בארועי העבר ("זכור ולא נשכח") ובמחשבות על העתיד ("הטורח בערב שבת יאכל בשבת"). אנחנו מעלים שוב ושוב את חוויות הפגיעה והכאב שחווינו, כדי להזהר שלא יישנו, ואנחנו מנסים לעצב את העתיד בתיכנון תוכניות והשקעה לרחוק.
ומה קורה עם הזמן הזה, הנוכחי, עם הרגע הזה של כאן ועכשיו ?
ברגע זה של כאן ועכשיו – צחקנו !
ברגע זה של כאן ועכשיו, הזוגות שתוארו לעיל, חוו קירבה !
מה קורה לנו שאנחנו חוזרים לשם ולאז ?
מה קורה לנו שאנחנו שואטים אל שם ואחר-כך ?

ניסינו כזוג – בחיינו שלנו – לפתח את היכולת החדשה –היכולת לקפוץ מטרגדיה לקומדיה, מסיפור מלחמה לסיפור שלום. במדיטציה ניסינו לראות את עצמנו מחוץ לגוף ולהתבונן בעצמנו בסיפורים השונים, באירועים השונים. היה מעניין להיות במקום הצופה, המתבונן ולגלות את המהות הרחבה, האמיתית של עצמנו – מהות של שקט, מהות מתבוננת.
המשכנו והעמקנו בחוויה הזאת של התבוננות מבחוץ, שהצלחנו לחזור עליה בקונפליקטים נוספים. העמקנו גם בחיפוש התיאורטי, והפעם לא בספרי הפסיכולוגיה, אלא בספרים של הפילוסופיה ההודית.

בשלב הבא ניסינו את הגישה, שעבדה עבורנו – של "לצאת מהסיפור", של"ההתבוננות הרחבה"   על זוגות מטופלים, כאשר אנחנו עובדים איתם יחד כזוג מטפלים ומשתפים אותם בניסיון הקצר שלנו. התוצאות היו טובות. הכיוון נעשה יותר ויותר משמעותי.

כמה מחשבות :

תיאוריות פסיכולוגיות מנסות להסביר את מקור המצוקות שלנו בהיסטוריה של חיינו.
תיאוריות רוחניות מסבירות את הסבל בעמדה שלנו כלפי המתרחש. טענתם הינה שהמתרחש מתרחש אלא שפרשנותנו היא זו שהופכת אותו לסבל או להנאה.
תיאוריות פסיכולוגיות הולכות אל העבר ומבקשות שם את ההסבר, כדי ליצור הווה ועתיד טובים יותר.
תיאוריות רוחניות טוענות שההווה, כפי שהוא עכשיו, הינו בדיוק כפי שהוא צריך להיות, כיוון שאם לא – הוא היה אחרת. אין בו טוב ורע, נכון ולא נכון, יפה ומכוער – יש את מה שיש !!!

אם רק היינו יכולים להתבונן בכל הקיים, על כל גווניו וצורותיו, ללא ביקורת, ללא שיפוט, בידיעה שאנחנו המתבוננים ולא הדמויות בהתרחשות – מה אז היינו חווים?
אם רק היינו יכולים להיות נוכחים, צופים שקטים – איך אז חיינו היו נראים ?
האם אז היה מתרחש ה"נס" ההופך פחד לאהבה ?!

הארועים מתרחשים תמיד בין שני קטבים – של מתח ורפיון,שקט וסערה, כאב ועונג,בנייה ובלייה ועוד ועוד.. היכולת שלנו לחשוב ולנתח, סיווגה אותם כטוב ורע, כנכון ולא נכון, כמותר ואסור. הפרשנות שלנו היא זו שהוסיפה לכאב את מימד הסבל ולעונג את מימד ההנאה.
"עולם כמנהגו נוהג" ואנחנו מפרשים אותו.
"גלים" של התרחשויות עולים ויורדים ב"אוקיינוס" החיים ואנו מוצאים את עצמנו מבוהלים מחלקם ושמחים לקראת אחרים, מספרים על חלקם סיפורי בעטה ועל אחרים סיפורי כמיהה.
אילו היינו רק מתבוננים וחויים, היה המתרחש רק מופיע וחולף…מתרחש וחולף… מתרחש וחולף…
היינו אז נוכחים מול היש, שקטים, מקבלים. לא מבקרים, לא שופטים, לא משתוקקים, לא נזהרים, לא פוחדים  =  אוהבים !!

סיפור :

סיפור על חכם טיבטי שבנו אהב סוסים וידע להתיידד איתם. באחד הימים חזר הבן הביתה והביא עמו סוס. ראו זאת השכנים ואמרו לאב: בר מזל אתה, שהרי עכשיו יש לך סוס. האיש החכם רק הנהן ואמר: כן יש לי סוס, אך מי יודע אם טוב הדבר או רע הדבר. חלפו הימים והסוס גדל ואז יום אחד נעלם כלא היה. ראו זאת השכנים ואמרו לשכנם: כמה חבל, איבדת את מה שהיה לך. האיש החכם שוב הנהן והשיב: מי יודע אם טוב הדבר או רע הדבר. מספר ימים אח"כ הופיע פתאום הסוס, אלא שלא לבד היה כי אם עם סוסה. שוב ראו זאת השכנים והתפעלו ממזלו של האיש החכם, אלא שהוא שוב רק הנהן ואמר: מי יודע אם טוב הדבר או רע הדבר. בתום כמה חודשים לסוס ולסוסה נולדו סייחים והשכנים שוב באים ומהללים את מזלו המבורך של שכנם החכם, שגם הפעם שוב חוזר ואומר: מי יודע אם טוב הדבר או רע הדבר.
יום אחד כשרכב בנו של החכם על הסוס, הוא נפל ונפצע ברגלו, כך שנעשה נכה. באו השכנים לנחם את האיש והוא רק חזר ואמר: מי יודע אם טוב הדבר או רע הדבר.
חלפו ימים ומלחמה פרצה. פקידי ממשלה הגיעו אל הכפר וגייסו כל בחור צעיר לקרב. רק את הבן של החכם לא גייסו, כיוון שהיה נכה. באו השכנים ואמרו לחכם: כמה התמזל מזלך שאת בנך לא גייסו. והוא התבונן בהם ואמר: מי יודע אם טוב הדבר או רע הדבר………..

."להמיס את גבולות הכלא":

בחיים הזוגיים שלנו יכולנו לראות שפחדים מהשתלטות, מחוסר הערכה גורמים להתבצרות בסיפורים. יכולנו להבחין בגלי העלבון שעולים, בגלי הפחד, שנראה שהגורם להם הוא האחר. יכולנו לראות כיצד מתחילות להווצר חומות של שמירה כדי לא להפגע. התחלנו להבין שהסיפור של האחד עוסק בהיבט המצומצם של זוית הראיה האחת ואינו "לוקח בחשבון" את ה"צד השני של המטבע", שהפרשנות האישית כל-כך מאוימת, מתגוננת. חווינו את העייפות.

שמנו לעצמנו כמטרה, כבני-זוג וכמטפלים, להשיל מעלינו את גבולות כלאנו ולסייע בכך גם לאלה שמטופלים אצלנו. הצלחנו להרחיב את זווית הראייה ולכלול בה עוד ועוד פרשנויות. הצלחנו להתרווח במרחב, שמכיל את שני הקצוות, את שני הניגודים וגילינו את תחושת השחרור, המתלווה לכך. למדנו להתבונן במבט-על ולראות כיצד שזורים הסיפורים כולם, בכל ה"פנים" של קיומם. נוכחנו לדעת שהמסת גבולות הכלא, ממיסה איתה את  הפחד  ובמקומו מתמלאה האחדות באהבה. הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על סובב ומסובב, גורם ונגרם, מקרבן וקורבן מזינים את הפחד ובונים חומות של הגנה , שמפרידות ושומרות, אך מבודדות וכולאות.

תאור מקרה :

ירון ועדנה זוג  בשנות הארבעים לחייהם. אקדמאים – הוא מנהל שיווק והיא עוסקת בתחום הטיפולי. הם היו בעבר בטיפול אישי וזוגי, כך שכל אחד מהם מכיר את הסיפורים, אליהם
הוא נכנס כל פעם  מחדש ושניהם יחד מכירים את הסיפורים הזוגיים, בהם עסקו שוב ושוב.
הכאב הגדול של ירון היה שעדנה לא מתייחסת אליו. כאב זה לבש צורות סיפור מגוונות.
בטיפולים קודמים וכן בטיפול הנוכחי נחשף ירון למקורות  הסיפור שלו – אב מרוחק,
בקורתי, שלא מתייחס. ירון לא התקדם מעבר להבנה.

לעדנה היה  קשה להתמודד עם התגובות  הקיצוניות של ירון, לדוגמא כשהיה מגיע הביתה מהעבודה בציפייה לקבלת פנים חמה ממנה. בדרך היה כבר בונה את הסיפור שהנה הוא יבוא הביתה ועדנה לא תתייחס אליו, תהיה עסוקה עם הילדים. "איך היא עושה לי את זה? אני הרי עובד כל היום והיא לא". (בתקופה זו עדנה לא עבדה מחוץ לבית). עם הכניסה הביתה הייתה כבר ציפייה למה שיקרה ואכן קרה. תגובותיו של ירון התעצמו יותר ויותר והפכו להתפרצויות כעס ללא שליטה.
עדנה מצידה לימדה את עצמה לזוז הצידה ולהתנתק מירון כדי "לשמור על עצמה".
הריב בד"כ הסתיים בניתוק של מספר ימים ,לפעמים  שבועות.

כאשר הגיעו ירון ועדנה לטיפול, הם היו במצב נואש ודיברו על גירושין,
"כיוון שכך אי אפשר להמשיך. אנחנו אוהבים, אבל החיים שלנו נעשו בלתי נסבלים".
אחרי מפגש הכרות ראשון, הוצע לירון ועדנה להתנסות בדרך שונה של טיפול זוגי, בדרך
החדשה שאנחנו מתנסים בה כזוג וכמטפלים. הרעיון שאנחנו נשתף אותם בניסיון שלנו
כזוג ונשתמש בניסיון הטיפולי שלנו קסם להם (ומן הראוי לציין שגם לנו).

התוכנית הטיפולית שלנו כללה :
התייחסות ומתן לגיטמציה לכל מה שקיים בחוויות אותם העלו.
יצירת מיפגש דיאלוגי, שיש בו התכוונות והקשבה מן הלב.
הבנת הסיפור, שאותו הם חיים, תוך הדגשה על הזדהותם עם הדמויות שהם יוצרים.
הבנת הפרשנות שלהם ל"עובדות" הנראות להם.
התייחסות לפרשנויות נוספות.
התבוננות טרנסדנטלית מנקודת-העל שמעבר לסיפורים.
הבנת עצמם מעבר לדמות שבסיפור.
תירגול המקום המתבונן, שמאפשר רוחב ותחושה של שקט ובטחון.
התקרבות לחוויית הקיום המלאה, השקטה, האוהבת.

במהלך המפגשים הטיפוליים היתה התייחסות להשלכות שלהם זה על זו ונוצרה הבנה ששניהם חיים את אותו "סיפור" משתי זוויות ראייה שונות. נתנו שם לסיפור : "לא רואים אותי".
ירון מרגיש שאשתו לא רק שלא שמחה לקראתו, אלא כלל לא מתפנה אליו. עדנה מרגישה שלא רק שלא רואים את עייפותה מהיום הארוך עם הילדים, אלא אף מחמיצים לה פנים ומתלוננים. שניהם מאויימים ומתגוננים, נישאים על גלי הפחדים ומעצימים את הקונפליקט, בבנייה של פרק ועוד פרק בדרמה המתרחשת.

יצרנו מיפגש דיאלוגי, שבו הקפדנו על התכוונות והקשבה מלאה, כך שנוצרה הבנה עמוקה. נבנתה  יכולת הכלה ותחושה של מחוברות, של  togethernes.
גם איתם ראינו שההקלה שנוצרת ואף תחושת הקירבה והאינטימיות הם בעלי תוחלת חיים קצרה. ההטבעות החרוטות מן ההסטוריה, המזהירות מפני פגיעה חזרו והזהירו והפחדים התעוררו ובנו שוב את הסיפורים. התייחסנו לפרשנויות שלהם לגבי ה"עובדות" שבסיפור וגילינו יחד שאילו ירון, למשל, היה מאפשר לעצמו לראות את ה"עובדה" שעדנה לא מקבלת את פניו בהתלהבות – כך שהיא משקיעה בנאמנות בילדיו, היה ודאי יוצר תסריט אחר לגמרי. אילו עדנה היתה מפרשת את החמצת פניו של בן-זוגה ככמיהה שלו לחום ולאהבה שלה, היה יכול להבנות סיפור אחר.

הוספנו להגדרות הפסיכולוגיות הגדרות מתבוננות. ההתבוננות איפשרה חוויה של שקט. העמקנו לתוך השקט, לתוך הדומייה, בתוכה ניתן להתבונן במחשבות כולם, ברגשות ובתחושות כולם, בארועים ובהתרחשויות כולם.
עזרנו להם להתבונן ב"גלים" שעולים ומציפים ולחזור למקום השקט, הגבוה והמתבונן.
גילינו יחד איתם שחווית המקום הזה משנה את הפרספקטיבה. מתוך נקודת מבט
זו נפרשת מלוא היריעה, שכוללת "סרט" של התרחשויות וארועים של חיים אישיים וזוגיים, שלובשים ופושטים צורות ותכנים. הם הצליחו לצפות בתסריטים השונים, שכתבו עבור
חייהם, להבין את הפרשנויות שלהם ל"מחול" האירועים ולצאת מן המקום המזדהה למקום המתבונן, הצופה.

ירון, כמתבונן, כצופה, יכול היה לראות איך הפחד "לא מתייחסים אלי" חוזר ומשתחזר
ומביא אותו ל"צמצם" את עצמו לגבולותיו.  עדנה, כמתבוננת, כצופה, יכלה לראות  איך
הפחד  "אומרים לי שאני לא בסדר" בנה דרמות אינסופיות, שעלילתן התרחשה במקומות
וארועים שונים, אך חוט-שני אחד היה שזור בהן.
הדרכנו אותם להתבונן במבט-על על הסצינות השונות שפחדים אלה שיחקו בהם תפקיד.
הדרכנו אותם להמשיך ולצפות בסצנות חיים נוספות – כאנשי מקצוע, כחברים, כהורים ועוד. נקודת מבט זו של הצופה השרתה עליהם חוויה של שקט, ממנה יכלו לראות שהזדהותם עם
הדמות שבסיפור "כלאה" והגבילה אותם, ואילו החוויה הרחבה – חופשייה.

מן המקום הרחב הזה של הקיום עזרנו להם להמיס אט-אט את קירות הכלא האישי.
ירון הצליח להיות במקום של הצופה – תגובתו היתה : "איזו תחושה של חופש זו-לא להרגיש את הכעס המכרסם הזה".
כשעדנה נחשפה לנקודת מבט זו, תגובתה היתה אנחת רווחה : "אני לא מאמינה שנתתי למחשבה
שאני לא  בסדר לתפעל אותי כל-כך. כאן, כשאני צופה, יש מקום לכל המחשבות ואף אחת
מהן אינה עדיפה על חברתה…אני רוצה לתת מקום עכשיו למחשבה של אהבה".
הם ואנחנו הופתענו כששמענו משפטים אלה.

בפגישות איתם מצאנו שאנו מאפשרים לעצמנו להיות יותר ויותר אמיתיים בנוכחותם, פחות ופחות שומרים על המקום הנפרד של מטפלים מול מטופלים. שיתפנו אותם ב"גלי" הפחד שחווינו במהלך הפגישות איתם – פחד שהאחד לא יתן מספיק מקום לאחר, פחד שלא נהיה מספיק טובים.
העמדנו את עצמנו במקום שווה, כשתפקידנו הינו להדריך, לכוון, לעזור להגביה את נקודת המבט.

זוגיות הינה הדגמה יומיומית לשני סיפורים, המייצגים את השלם – המסודר עם המבולגנת, המאחר עם המדייקת, המחושב עם הפזרנית, השתלטן עם הנחנקת ובמקרה שלהלן – הרודף עם ההודפת. התבוננות בו-זמנית בשני ההפכים מאפשרת תמונה רחבה של השלם.
כשצופים ב"סרט הארועים" ובמה שעובר על ה"שחקנים", חווים את המקום שב"יציע הקהל", שממנו מבינים שגם אחרי שמזדהים עם השחקנים שבסרט, הבוכים, צוחקים,כועסים, מסופקים ועוד ועוד – כשמדליקים את האור, ניתן לראות שהם היו השחקנים ואנחנו היינו הצופים – ראייה ערה, מוארת, משוחררת !!!

סוף דבר :

מילות הפתיחה שלנו עסקו בניסים.
נס עוד טרם חווינו, כיוון שהפחדים שלנו עדיין עולים.
ההתבוננות ב"גלים", בהתרחשויות, ללא שפיטה ופרשנות וכמובן ללא הזדהות, מחזירה אותנו לחוויית מחוברות, לחוויה של שקט.
אינשטיין אמר ש"ערכו האמיתי של אדם נקבע בעיקר ע"י המידה והאופן בהם הוא הגיע לחופש מהאני".
רובנו, כנראה, נמשיך ונחווה את הכלא של האני, אלא שיש בידינו לחוות את רגעי החסד של המרחב , השקט   והקדושה.
שנינו שמנו לעצמנו כמטרה להרחיבם ולהעמיקם יותר ויותר.
לו יהי !!!