אגרת דצמבר
איך לנהל תקשורת בריאה במערכת היחסים
אחרי, שבאגרות קודמות, עסקנו במריבות, הגענו עכשיו לדרך לעקוף אותן, לדרך לצאת מהן.
נציג כלי תקשורתי המאפשר להתמודד עם המריבה, עם הקונפליקט.
מריבות מתרחשות כשכל צד שומר על עצמו.
דיאלוג מתאפשר כשהצדדים "פותחים את הגבולות" – להידברות – כזו שיש בה יותר ממילים, כזו שאנחנו נוכחים בה בלבנו ובנפשנו, סקרנים ופתוחים לעולמו של הזולת.
מי מאיתנו לא היה רוצה ש"האוייב" שממול "ירפה מנשקו". מי מאיתנו לא היה רוצה שהאדם שעומד שם מולנו יקשיב, יפתח את לבו אלינו ויבין וירגיש … ו – … גם יושיט יד ויתמוך ויתרום.
כשאנחנו במאבק אינינו רוצים להיות הראשונים, אינינו רוצים להיות אלה שנקשיב, שנבין, שנתמוך?
והרי רק הגיוני שאם לכל זה אנחנו כמהים, הרי זו גם כמיהתו של הצד השני.
אולי אנחנו יכולים להתחיל?!
להתחיל מה?
להיות שם! – נוכחים, פתוחים, בלתי שיפוטיים ואפילו נכונים (מוכנים ומכווננים).
מתי היינו שם כך מול האחר? מתי היינו שם כך מול האנשים שאנחנו אוהבים, שהתחייבנו כלפיהם להיות שם בשבילם?
בואו נהיה כך עכשיו – כאן !
נהיה מכוונים, התכוונותיים, נמצאים, סקרנים, פתוחים, "שמים את הלב" ואוהבים.
איך?
בעזרתם של המילים!
מילים יכולות לחבל, כיוון שהן ניתנות להולכה לכל הכיוונים. בעזרתן ניתן להוכיח כל טיעון, להוביל לכל מסקנה, והדבר תלוי לחלוטין ביכולתו הרטורית של הדובר ובנחישותו לנצח בויכוח.
מילים – גם – יכולות לשרת ולעזור.
יכולתן לתרום ויכולתן לחבל קשורה אך ורק לנקודת המוצא שלנו, להתכוונות שלנו.
הדיאלוג, אם-כן, יהיה בעל ערך, אך ורק אם יהיה התכוונותי.
תארו לעצמכם איך ייראו חיינו כשדיאלוג התכוונותי יימצא שם במרחב שבינינו?
ו… המפתח בידנו !
כיצד?
גישות תקשורתיות רבות עסקו באופן היעיל לתקשר עם האחר.
אנחנו נציג כאן מודל, שנבנה על סמך פיתוחים אלה ועל סמך תיאוריות פסיכולוגיות – נציג את הדיאלוג ההתכוונותי על-פי גישת האימאגו ( לקריאה נוספת – טיפול זוגי בגישת האימאגו)
הדו-שיח שנציג הינו מובנה ובכך משמש "קביים" טובים כדי להסמך עליהם, אך יחד עם זה הוא דורש הרבה יותר מהסטרוקטורה, הרבה יותר מהביצוע הטכני, הוא דורש את נשמתנו. בלעדיה ערכו "כקליפת השום". הוא דורש את ההתכוונות, שציינו לעיל, את הנוכחות המלאה של כל הוויתנו, כשאנחנו באמת באמת רוצים להמצא שם למען האחר.
הדיאלוג נכון לכל מגע תקשורתי בין שני אנשים והינו בעל משמעות עליונה בקשר עם האנשים האהובים עלינו, כיוון שהוא מאפשר לאהבה להיות נוכחת ולהראות.
מיבנה הדו-שיח ההתכוונותי:
שיקוף
צד אחד מדבר. הצד השני מקשיב. ההקשבה היא הקשבה פעילה, שמאפשרת לדובר להווכח שאכן הוא נשמע.
לשם כך הצד המקשיב משקף (כמו מראה) את דברי הדובר, כשהתכוונותו היא להקשיב – ללא פרשנות, ללא שיפוטיות וכמובן מבלי "להביא את עצמו", מבלי להגיב, ועוד יותר – בלב פתוח ובנוכחות מלאה.
כשהצד הדובר מסיים את כל מה שיש לו לומר (המקשיב, כמובן, אינו מגיב – לא לאורך הדברים,
לא למידת החוכמה שבהם ולא לשום היבט אחר), הצד המקשיב מסכם את כל מה ששמע והקשיב לו
בתשומת-לב ובודק אם אכן שמע הכל.
אישוש
זה השלב שבו, לאחר שהקשבנו, אנחנו בודקים אם הבנו את זוית הראייה של הדובר. היינו איתו עד כה
בהתכוונות מלאה לשמוע ולהקשיב, ועכשיו אנחנו מנסים לראות את ההגיון שבדבריו (עלינו לזכור שבדיוק
כפי שזוית הראייה שלנו הגיונית, יש עוד זויות ראייה שגם הן הגיוניות, והדבר נכון כמובן גם לגבי זויות
הראייה של בן-זוגנו).
מתוך הדברים שהדובר אמר (ורק מתוך דבריו שלו), אחרי שהקשבנו להם בתשומת-לב מירבית, אנחנו
נותנים תוקף לכך שאכן יש הגיון בכך שהוא חושב כפי שהוא חושב, ועוד יותר – במקרים שהוא מספר מה
היה לו קשה איתי – שאוכל לראות ולאשש שהגיוני שאני, המקשיב, גרמתי להרגשה זו.
לא יקשה עלינו לראות את ההקלה שאנחנו היינו חוויים אם האדם שפגע בנו, היה לוקח אחריות על פגיעתו
בנו ומביע אמפטיה בעקבות כך.
כשאנחנו מעניקים זאת לאדם שאנחנו נמצאים איתו – זו מתנת אהבה ענקית.
אמפטיה
זה השלב, שלאחר ההקשבה ולאחר ההבנה, אנחנו יכולים לראות את רגשותיו של האדם שסיפר לנו את
תסכוליו ואנחנו אומרים לו מה אנו משערים שהוא מרגיש בסיטואציה המדוברת. למשל: "מאד פחדת
בסיטואציה הזו", "הרגשת שם כל-כך לבד".
כשאנחנו באמת שם עם בן-זוגנו לאורך כל התקשורת שבינינו, כמעט ללא מאמץ אנו יכולים לראות את
רגשותיו ויכולים להביע אמפטיה.
תמיד נבדוק אם לא טעינו בהבנה שלנו, ואם כן – נקשיב שוב כדי להבין בדיוק איך נראים הדברים מזוית
הראייה של הדובר.
כשצד אחד סיים ולאחר שקיבל את "המתנה" הגדולה של נוכחות מלאה, מתחלפים הצדדים – המקשיב הופך
לדובר והדובר מקשיב. השלבים שלעיל חוזרים בתפקידים שהתחלפו.
מה אנחנו מגלים?
כדי לראות ולגלות נדרשת, כאמור, תשומת הלב המירבית שלנו. כשאנחנו אכן "שמים" את הלב, את כוליותנו, נגלים לנו עולמות חדשים. אם קודם, כשהיינו מצומצמים בעולמנו שלנו ופסלנו על הסף חשיבה אחרת, ומהות אחרת, הרי עכשיו, כאילו התרחב עולמנו. אנחנו נוכחים לראות ים של אפשרויות, גוונים וצלילים חדשים, חשיבה אחרת, שפה אחרת, התנהלות אחרת. כשהנוכחות שלנו היא לא רק בגופנו, לא רק במחשבותינו, אלא גם, ובעיקר עם נשמתנו ולבנו, עוצמת ההתגלות מפעימה.
אנחנו הרווחנו, אנחנו התעשרנו, אנחנו התרחבנו – בהבנות חדשות, אך בעיקר בסנסורים מחודדים ורגישים, שקולטים עוד ועוד, מעבדים עוד ועוד. גדלנו ביכולת להתפתחות תמידית ואינסופית.
והרווח הגדול מכולם – התרחבות הלב – התרחבות פנימית של היכולת לאהוב!
נסיים בפילוסוף שאנחנו אוהבים לצטט מדבריו – מרטין בובר: "אדם נעשה אני באתה שלו". ומשמעותו של המשפט – אני אדם במלאות, רק כשנכנסתי במלאות לעולמו של האחר. אני נעשה בעל קיום ונוכחות רק מול קיומו של האחר. רק מולו "אני" יכול להבין את מהותי. כאן "אני" ומולי "אתה", ואני נכנס לעולמך.
בובר מתאר זאת כמימוש הזיק האלוהי שבאדם.
שנה טובה!
חני וציון