הרצון האלוהי שבאדם

הרצון האלוהי שבאדם

מאת: חני סגמן – M.A

פורסם "בענין משפחתי" כתב העת של האגודה  לטיפול משפחתי

"האדם הוא חלק מהשלם, שאנו
קוראים לו "יוניברס" – חלק
מוגבל בזמן ובמרחב.
הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו
ורגשותיו כמשהו נפרד מהשאר –
אופן של תעתוע אופטי של המודעות
שלו. תעתוע זה הוא כבית-כלא
עבורנו, המגביל אותנו להתמקד
ברצונות האישיים שלנו ובהענקת
חיבה לאנשים מעטים הקרובים
אלינו.
משימתנו צריכה להיות לשחרר את
עצמנו מכלא זה על ידי הרחבת
מעגל החמלה לחבק את כל היצורים
החיים ואת הטבע כולו ביופיו"

(אלברט איינשטיין)

אני מוצאת את עצמי חוקרת יותר ויותר את החיבור בין גוף ונפש, בין הרגשי לפיזי,
בין הרוח לחומר. עדיין לא יודעת את התשובות, אבל שואלת יותר ויותר שאלות.
כחלק ממסע תהליך חקירה זה פניתי ללמוד כירולוגיה (קריאת כף יד) ונדהמתי
לגלות כיצד נחרטים גבעות, קוים וצורות בכף ידנו, על-פי דפוסים נפשיים וכיצד
ניתן להתבונן במפה "מצוירת" זו כדי לקרוא את ה"מפה הנפשית".
חלקים אחרים באותו תהליך שלי היו, לאורך השנים – פיתוח מודעות לגוף –
ליציבתו, תנועתו ושפתו. חלקים אחרים כללו לימוד פילוסופיה של מזרח ומערב
והחלק המרכזי, שבו התמקדתי והינו עיסוקי המקצועי, הוא החלק הנפשי.

להלן תיאור השתלשלות מחשבתית של אחד הימים, שהגירוי לו התחיל בפגישה
טיפולית זוגית וסיומו במחשבות פילוסופיות.

אחד הבקרים, פגישה טיפולית זוגית. הם זוג חברים, בקשר 3 שנים, בשנות ה- 20  לחייהם. הוא בחור גבוה, רזה ,נאה. שיער ראשו מסופר קצוץ מאד, זקנו לא מגולח, בקו האופנה הצעיר של השנים האחרונות.  היא בחורה נאה, רזה. שערה
גולש, חלק, לעיתים פזור ולעיתים אסוף. הפוני שעל מצחה, מעניק לה מראה עוד יותר צעיר.  הם יושבים זה מול זו ומנסים לתקשר. העיניים מושפלות מדי פעם, הסנטר שלה רועד בבכי עצור, והוא  -מנסה לשלוט בדמעות החונקות את גרונו.
הוא זה שיזם את נושא השיחה והפעם היא עוסקת בקשר עצמו. עכשיו כשהתחילו לדבר על מחוייבות ומיסוד הקשר, כלל לא בטוח שאכן יכול ורוצה לבחור בה כאשתו.  בכאב הוא שוטח את נימוקיו, שכוללים את גילו הצעיר , את המגרעות שמוצא בה ואת הפחד שלו להכנס למסגרת בגלל כל אלה. בינתיים מצליחה היא "לאסוף" את עצמה ו"לעטוף" עצמה במעטה של כוח, של שקט.

אני מסייעת לו להסביר ולהעמיק ולה להקשיב ולנסות להבין, ואני צופה בעמדה של מתבוננת, של מאמנת, של מטפלת.
אני מוצאת את עצמי גם בודקת וחוקרת – מה משדרת שפת הגוף, מה משדרות המילים, איך ומתי כל אחד מגיב מתוך הפחדים. וגם – מה קורה בגופי שלי, על איזה פחדים שלי פורטות המילים שלהם, מה מרגש, מה מעורר, מה קשה, מה מעניין.

הפעם (קיץ והיא בסנדלים) התמקדה תשומת-לבי בבוהן אחת מבהונות רגליה, שמתנועעת כאילו באופן בלתי רצוני. הבוהן השניה (שליד הראשונה, הגדולה והעבה) בכף רגלה השמאלית.
הגוף כולו משדר שקט וריכוז, וזו – שובבה, כאילו עצמאית, מתרוממת וחוזרת למקומה, כאילו בתנועת תיפוף. אני מסיטה את מבטי לרגל הימנית – וכשזו השמאלית נרגעת, נחה, מתחילה אותה בוהן ברגל השניה "לתופף" כמותה.

אני רושמת לי בזכרון לנסות לבדוק ולפענח ובינתיים שומרת על הקשב כדי להמשיך ולסייע לשניים להבין את הקונפליקט ואת תפקידו במסע ההתפתחות
של שתי הנשמות וכיצד יוכלו ממנו לצמוח ולהתפתח.

בהפסקת הצהריים אני ניגשת בסקרנות לספר שרכשתי בשבוע הספר האחרון, שעוסק בקריאת אצבעות כף הרגל (העניין שמצאתי בכף היד הוביל אותי גם לספר זה שעוסק בכף הרגל) ואני מגלה: אצבע שניה ברגל שמאל- יסוד אוויר- רגשות, ואצבע שניה ברגל ימין- יסוד אוויר- רצון. שתיהן קשורות לצ'אקרת הלב, לטענת המחבר.

הלב של המטופלת שלי בהחלט היה מעורב והגיב בפגישה הטיפולית עם  בן-זוגה. הרגשות שלה (בוהן שניה ברגל שמאל) איימו ברגעים מסויימים "להטביע" אותה בתוכם, והרצון שלה (אצבע שניה ברגל ימין) ניווט אותה להיות מודעת ולהמשיך "לשחות" למען עצמה ובן-זוגה.

מחשבותי המשיכו לנדוד בנסיון להבין את כל הבלתי מובן, את האיבר כחלק מן הגוף, את האדם כחלק מבני האנוש, את בני האנוש כחלק מהטבע כולו.

מול עיני עוברת שיירת נמלים – רצות, פועלות, עובדות, עומלות.  בשורה – כחיילים – טור הולך וטור בא. כל אחת גוף וכל אחת תא. לכל אחת כיוון משלה וכל אחת חלק ממכונה אדירה. כאילו יש שם "רצון-על", שמכוון, שמכתיב – תיכנון נפלא. תנועה של זרימה, שכל גוף בתוכה פועל אינסטינקטיבית, בתאום נפלא, בהרמוניה מופלאה. ובעת סכנה? – נקטעת הזרימה. הנמלים רצות להציל את הביצים, את הפירורים. לא עוד שתי שורות של הלוך ושל חזור, אלא התפזרות, סחרור, בלבול, או ריצה מבוהלת לכיוון מקום המיסתור – להציל את עצמם ואת וולדותיהם. תוכנית השרדות, תגובה של פחד – לא עוד "רצון-על".

ובגוף האנושי – תאים שכל אחד מהם יחידה מושלמת וביחד מרכיבים גוף מושלם, בעל רצון ותוכנית-על. במנוחה וברגיעה – כל התאים פועלים בהרמוניה, ואילו במתח ובחרדה – לעיתים האגרוף קמוץ, הלסתות ננעלות, הכתפיים מוגבהות , מגנות – דומה לאותם נמלים מסתחררות, מבוהלות. שאר התאים ממשיכים לפעול על-פי תוכנית ההשרדות. הגוף ממשיך ומתפקד עם השיבוש … –  עד לרגיעה, כשחולפת הסכנה.

לעיתים – ממש כאותה נמלה – אחד התאים לא חוזר לאיזון למרות שחלפה הסכנה, וכאותה נמלה, שממשיכה ומסתחררת, מתעצמת נעילת הלסתות, כיווץ השריר, נעילת המיפרק, או אף התפשטות בלתי נשלטת של תא – שיבוש בתוכנית האב, סטייה מן הרצון הכולל.

והגוף כולו? – האם גם הוא תא במערכת גופים? האם גם הוא נע ופועל  על-פי תוכנית ורצון? האם רמת המודעות של הגוף דומה לרמת המודעות של תא, שפועל כאוטומט, כחולייה בשרשרת?
האם סכנה, שמאיימת על הגוף-הכולל (שכולל את כל הגופים) משבשת את הזרימה של הגוף ברמת הפרט? האם חרדה ופחד ברמת המקרו מפירים את ההרמוניה ברמת המיקרו?

וברגיעה? – האם תוכנית ורצון מקרו מכתיבים את העשייה והיצירה ברמת מיקרו?
ובמכלול? – האם הגופים האנושיים כולם הם חלק ממערכת גופים עוד יותר כוללת, וזו חלק של מערכת עוד יותר כוללת ושל הקוסמוס כולו?

האם לזה התכוון יונג כשדיבר על ה"לא-מודע הקולקטיבי"? האם על זה מצביעים המחקרים, שבודקים שינוי אצל עכברים בקצה אחד של הגלובוס בעקבות למידה של עכברים בקצה השני? האם לזה התכוון איינשטיין כשדיבר על האדם כחלק מן השלם?

תארו לעצמכם שבעצם אין אנו אלא איבר שמונע על-פי פקודות עצביות של מוח עליון, שאין אנו אלא הזרוע המבצעת של החלטות-על, שאין אנו אלא הפעולה המוחצנת של מצב הרוח העליון – שברע לו אנו מתקיפים או מכונסים ובטוב לו
אנו פתוחים ואף שמחים.
אם כאלה אנו – האם יתכן שאנו משלים את עצמנו בהסתכלנו על עצמנו כבעלי שליטה על תנועותינו ומעשינו ובעצם ההחלטות מתקבלות  ב"מוח-העל" והן אלה שמניעות אותנו ?

אם כאלה אנו – האם יתכן שהלידה והמוות שלנו אינם שונים מלידה ומוות של כל תא בגופנו? שבדיוק כפי שאין אנו חשים בכאבם של התאים המתחלפים תדיר, כך הגוף-הכולל אינו חש את כאב הגופים האנושיים המתים תדיר.

האם הסבל והכאב שלנו קשורים לתפיסה שלנו?
האם כשנראה עצמנו כתא, כאיבר בגוף הכולל, כשנבין שאין אנו אלא חלק ממכלול אדיר נסבול פחות?
האם הבנה זו תהיה איבוד שליטה, או התחברות למקור, תחושה של "חזרה הביתה", תחושה של שקט, של רגיעה? האם הבנה זו של אי-וודאות היא הוודאות עצמה?

כשאנו מתבוננים בקיום רק דרך הפריזמה של הגוף שלנו אנחנו מצמצמים את עצמנו ואז חווים שמחה ועצב, רגיעה ומתח, נוחות וכאב, וכל השאר, בכל נקודת זמן ומקום. אם נוכל להתבונן בקיום דרך פריזמה רחבה יותר, נוכל לראות שאין אנו אלא "צינור" לאנרגיה אדירה, לאנרגיה של אותו גוף-כולל, נוכל להתמלא ממנה ולהזרים אותה, או בשפה הקבלית להשפיע (מלשון שפע) אותה.

בהיותנו מרוכזים בצמצום של גופנו ,באגו שלנו (במובן הבודהיסטי ולא הפרואידיאני) אנחנו מיטלטלים מ"גל לגל" ואיננו רואים את ה"אוקיינוס"  כולו.
בהיותנו מרוכזים בצמצום של גופנו אנו חווים את הבהלה והפחד שכל "גל" כזה מציף בנו. כל גולש גלים יודע שהזרימה עם הגל לא רק מונעת בהלה, אלא מאפשרת תנועה ואף גורמת הנאה.
אם נוכל להיות ה"גל" – בכל עוצמתו של ה"אוקיינוס", נחווה את חווית השלם, את חווית הטבע הקוסמי כולו, שבו אין עצב ושמחה, כאב ונוחות, אלא זרימה אינסופית של רגיעה והתעוררות, תחלופה והתחדשות. – רמה חדשה של הנאה וסיפוק, מלאות ושלמות.

ומהו השלם?
רבים קוראים לו "אלוהים", אחרים -"מקור הנשמות", בהודו קוראים לו "ברהמן", ואין אנו אלא רסיסים של אותו רצון, רסיסים של אותה תוכנה, ניצוצות של האלוהות, ניצוצות שבשוגג תופסים עצמם כנפרדים ומאבדים את הקשר עם האלוהים, נשמות תועות שאבדו, ששכחו את משימת שליחותם, שאיבדו את ה"דרך הביתה".

מהו זה ששכחנו?
לאן נשלחנו ולשם מה?
בדיוק כפי שהיד מונעת לבדוק ולבצע את מה שהראש מחליט, כך גם אנו נשלחנו לבדוק ולבצע את מה שהרצון האלוהי מחליט.
תארו לעצמכם ידיים לשות בבצק, שהפכו להיות עצמאיות ונלחמות על טריטוריה בבצק.
תארו לעצמכם ידיים שהופכות להיות מרוכזות בעצמן וכל אחת מהן רואה עצמה נפרדת ועצמאית – הרי לעולם לא יוכלו לממש את משימתן.

תיאוריות מיסטיות מתארות נשמה שמתגלגלת לגוף-חומר. חלקן מתארות רסיסי נשמה , שנמצאים במקומות שונים בו-זמנית. הקבלה מספרת שכשמתגלגלת הנשמה לעולם הגשמי בא מלאך, נוגע בשפתיים ואז שוכחת הנשמה את מקורה.
מהו אם-כן אותו מקור שאנו שוכחים כאן בעולם הגשמי? מה עלינו לגלות כאן בחיים העכשוויים? האם זה אותו יעוד, הגשמה, מימוש עצמי, עליו מדברות התורות האקזיסטנציאליסטיות?

משימתנו אם-כן לגלות את הרצון האלוהי, ששלח אותנו לממש עצמו.
יתכן ונשלחנו למשימה כדי להתנסות בחוויה, או כדי ליצור יצירה, לברוא עוד בריאה.
אם נכוון עצמנו לאותו מקור נוכל לחוות את החוויה האדירה של "מקור הנשמות", של ה"רצון האלוהי" ונחווה את תחושת היעוד, ההגשמה והמימוש.

זוכרים את אותה פגישה טיפולית, שבה ריחף איום השבר, הפרידה ? לכאורה היו לו נימוקים טובים – הוא הרי עדיין צעיר וכל אותם פגמים שרואה בה, אכן מפריעים לו ומכאיבים, יכולים למנוע אותו מלהתחייב, אולם לצידם של אותם נימוקים, מפעפעים גם רגשות עמוקים, צרכים, כוונות ורצונות שלא היו מודעים.

עזרתי להם להשאר באותו מקום כואב ומאיים, עד שמתוך "הסערה" צץ ועלה "רצון" מכוון של שניהם – לסיים " עניינים לא גמורים", להרפא ולהרחיב את גבולות האני.
בהדרגה יכולנו יחד לגלות שהוא, שכילד ננזף על רגשותיו, היה משוכנע שכך יקרה גם עכשיו, פחד, שכמו הוריו היא תעניש, תכעס, תתנתק. אלא שהיא, למרות פחדיה שלה, הצליחה שלא "לטבוע בסערה" ולמרות "ים הדמעות" היתה קשובה ומכילה ולקראת סוף הפגישה אפילו הציעה תמיכה ועזרה. היה צורך לשקף לה את העובדה  שהצליחה להרחיב את גבולות עצמה, כיוון שלא האמינה בעצמה. היא – שאותו פחד ניווט גם אותה – הפחד שלא מקבלים אותה, ואף קיבלה לכך הוכחה – שהרי הוא פוחד להתחייב בגלל מגרעותיה, לא רק שלא התקיפה או ברחה, אלא נשארה נוכחת, מכילה ואף מציעה עזרה.

הם יכלו ביחד לגלות שהרובד הנראה והגלוי אינו היחיד שבנמצא, אלא מתחתיו , ואולי מעליו – משאלות של הנשמה "לסיים עניינים" ולמצות את עצמה.
הם דיברו על אפשרות של פרידה, אך בעצם עסקו בפחד העמוק, ששניהם מכירים בעצמם מאז ילדותם – אין במי לתת אמון, אין מי שיקבל אותי כפי שאני.  אצלה היתה זו פגיעה ישירה באותו מקום כואב (לא רוצים בי בגלל מגרעותי) ואצלו היתה זו בדיקה עקיפה (אני "אשבור את הכלים" ולא ירצו בי יותר). רק כשנשארו ונכחו ב"סערה" שיצרו, יכלו בהדרגה להרגע ולהתבונן בעומק הכאב שלתוכו נכנסו
ולראות שניתן להתבונן בזה מזוית ראייה יותר מעמיקה ולגלות שם שני ילדים, שנוגעים בפחד העמוק ביותר שלהם במטרה להרפא ולצמוח ממנו.

אם היינו עוסקים רק במילים כפשוטם היינו מאבדים את אותה כוונה עמוקה של נשמתם.  בני הזוג גייסו את כוח החיים שבהם כדי להשאר באותה הווייה שנוצרה ולגלות את הרצון שכיוון אותה. ואז היא אמרה כשדמעות בעיניה : "אתה יודע? – הכאבת לי מאד, אבל גם נתת לי מתנה גדולה. אם לא היית אומר לי את מה שאמרת (שאתה לא בטוח שתוכל להתחייב לקשר בגלל מגרעותי) הייתי נשארת תמיד עם הפחד, שבכל רגע זה עומד להגיע, שבכל רגע אתה עומד לומר לי את זה. עכשיו, כשזה נאמר– שום דבר כבר לא יכול להפחיד אותי. זה כמו חיסון ".  הוא התבונן בה בתשומת-לב רבה , מתקשה להאמין שהיא יכולה לראות מתנה בכאב כל-כך גדול, שגרם לה, והיה עליה לחזור על דבריה שוב כדי שיאמין  שאמנם היא עדיין כואבת, אבל לא כועסת, ואפילו חוסנה.
הם יצאו מהחדר בסיום הפגישה בתחושה של קירבה. הם יודעים שיזדקקו עוד להרבה עבודה, אך היתה כבר הקלה בידיעה שרצון וכוונה עמוקים נמצאים ומנווטים.

כמטפלת ניסיתי להתבונן במכלול – בבוהן שנעה, בשפת הגוף, בדינמיקה שבין בני הזוג, במה שמעבר למילים. יכולתי לראות ולהאיר את עיניהם לגבי כוונות ורצונות, שהפעילו תגובות, לגבי "זרמים" נסתרים, שלא היו מודעים. יכולתי לעזור להם להיות ולחוות את הפחדים, את הכאב, את חוסר-האונים, כדי לגלות ששניהם קשרו קשר לצורך אותה משימה – ריפוי הפחד "שאותי לא מקבלים" לקראת צמיחה וגדילה ובניית אהבה אמיתית.
הרחבת זוית הראייה איפשרה בהמשך שינוי הדפוסים ובהדרגה נוצרה תחושת שקט פנימי, תחושת בטחון אישית וזוגית, תחושה של הישג, של סיפוק, של שלמות.  לא עוד שני בני-אדם מפוחדים, מתגוננים, שעסוקים בשמירה על האגו, אלא שניים שמוותרים על שליטה ומתמסרים לתהליך הדדי של קבלה ונתינה, של זרימה, של אהבה.

בהמשך תהליך העבודה המשותפת, הוסיפה המטופלת והמשיכה להרפות מאחיזתה בעצמה, מאחיזתה באגו, והתמסרה להתרחשות שבין שניהם. היא הצליחה לחרוג מגבולות עצמה ובכך עזרה גם לבן-זוגה להשתחרר מאחיזתו "בנימוקים ההגיוניים" ו"לתת עצמו" למתרחש.
כשאח"כ היה הוא מקשיב ומנסה להבין את המחשבות, הכעסים והפחדים שמלאו אותה – יכול היה להיות למענה, עד שבהמשך – בסיכום אחת השיחות אמר: "אני
מרגיש שאני יוצא מתוך עצמי. אני מקשיב לך ורואה רק את העיניים שלך. כל השאר לא קיים. כאילו אני חלק מהאנרגיה שלך".  והיא מולו אישרה שחשה אותו לגמרי איתה – כאילו אין לו באותם רגעים נוכחות משלו, אלא הוא רק חלק מהחויה שלה.

התכוונתי כמטפלת לעזור להם להגיע למקום זה, שבו יחוו עצמם כחלק מתהליך עמוק, מעבר לקןנפליקט הנקודתי, מעבר ל"רעש הקולות" הרגעיים, בהקשבה לקולות העמוקים.  הם הצליחו לחרוג מן הקוים הלינאריים של שני אנשים נפרדים למודעות מקפת, החובקת את כאן ועכשיו, וגם את שם – הרוצה, המכוון, המנווט.
הם הצליחו לחרוג מן הדברים כפשוטם ולחוות את הווייתם, הרוצה לממש עצמה
ולהיות חופשייה – חופשייה משעבוד להתרחשויות הרגעיות ומחוברת לכוונות האמיתיות הטהורות.

כאותם מטופלים אנחנו כולנו זקוקים לעזרה – לראות את המכלול, להבין את הצמצום שגזרנו על עצמנו, לכוון את עצמנו למקור הטהור של מניענו, לאפשר את הזרימה ולפעול בהרמוניה.  אנחנו זקוקים להבין שלעיתים די קרובות אנחנו "נתקעים"  ברבדים העליונים, בראייה מצומצמת וצרה מתוך פחד להכנע או לאבד שליטה, ודווקא אם נתמסר, נוכל להתחבר לאותו  "זרם" מכוון, של רצון וכוונה עמוקים, שה"שחייה" בתוכו מעשירה ומעצימה.

אם נזכור כולנו תמיד שאנו כאן רסיסים של הנשמה האלוהית, שרצון (שאינו מודע לעיתים) קיים ומפעיל אותנו כאן, נוכל להשתחרר מן "התקיעות" שבזרימה – מהמאבקים, מהסבל שבתחושתנו את עצמנו כנקודה כל-כך קטנה, נוכל שוב להתחבר, להתמלא ואף להשפיע  שפע  ולמלא.

אכן תא אנחנו בגוף הכולל ואיברים המבצעים את רצונו. בשוגג תופסים אנו את עצמנו כבעלי רצון נפרד ונלחמים איש על גבולותיו, ובכך מצמצמים את קיומנו וחווים רק חלקיק ממהותנו.
דומים אנו לאותם עוורים, שניסו לחוש ולהבין מה זה פיל. לצורך כך הלכו והשתמשו באותו חוש, שיכלו להבין דרכו – חוש המישוש. האחד מישש את אזניו
ותאר פיל כפיסת בשר שמוטה ורכה. השני מישש את חידקו ותאר פיל כצינור עבה שנעשה צר יותר בסופו , והשלישי שמישש את החלק המרכזי של גופו תארו כגבעה גדולה ומחוספסת.
גם אנו מסתובבים עוורים בעולם ומנסים לתפוס אותו במוגבלות של חמשת החושים. הבחירה שלנו לראות רק את הדברים המובנים לא מאפשרת לנו לראות את התמונה הכללית.  והתמונה הכללית היא של אנרגיה עצומה – ריקה ובו-זמנית מלאה, שמתאפיינת בזרימה, שאין בה חשוב ומוערך, נחות או חסר משמעות, אלא רק הרמוניה בתנועה, שעצם ההתמזגות איתה היא  ההוויה(יהוה), האושר, השמחה, ההנאה, האהבה.